test

תרבות/ מרצה: גדי בן עזר נערך ע"י עשור אודליה

דוגמא לחברה מסורתית/ יהודי אתיופיה באתיופיה ובמעבר לישראל
רקע: אתיופיה היא רמה של 2,500-2,000 מ', הרים גבוהים ומצוקים, גאיות עמוקים. האקלים: בצד המזרחי יש ירידה לאקלים ים-תיכוני (לכיוון ים סוף), בצד המערבי יש את סודן ואקלים מדברי. במרכז הרמה האקלים ממוזג (200-150). חיים באתיופיה כ-70 מיליון איש. האזור התרבותי העיקרי הוא "קרן אפריקה".
* היהודים נמצאים סביב ימת טאנה, (מקור הנילוס הכחול). אגם טאנה הוא מכתש ענק, לוע של הר געש, ממנו מתחיל הנילוס לזרום. אזור נוסף של יהודים הוא טיגראי (אזור צפון מזרחי). רוב היהודים באים מאזור גונדר ודוברים אמהרית וחלקם מאזור טיגראי ומדברים טיגרית, יש גם יהודים מאזור קווארה ומאזור וולקאט וצ'ילה הנקראים פלשמורה- היהודים המתנזרים, מיעוט קטן חי בעיר הבירה של אתיופיה אדיס-אבבה.
* הרוב המכריע הוא מאזורים כפריים. הכפר היהודי האתיופי מורכב משלושה ועד ארבעה דורות דרך הגברים, כלומר הגברים מביאים את הנשים שלהם מקום המגורים של האבא- יש אב זקן ואישתו, הבנים ונשותיהם והילדים שלהם- זה לא תמיד אבל בד"כ. הכפרים היו ליד מקורות מים, מה שמביא אותנו לכינויים והשמות.
* ליהודים יש כינויים שונים, בישראל נקראים יהודי אתיופיה, באתיופיה נקראים "ביתא ישראל" או "ישראל" שם עצמי- כך הם קראו לעצמם. בנוסף נוספו להם כינוי מצד הנוצרים היהודים והוא "פלאשה" -(פולשים)/ "פלאסין" – זרים. ייתכן והמקור הוא שהנוצרים קוראים ליהודי אתיופיה פלאשה- בגלל שהיגרו מישראל בדורות ראשונים ולכן דבק בהם הכינוי עוד מאז, ויש אחרים שחושבים שהכינוי הוא תוצאה של אובדן העצמאות שלהם במאה ה-17, כלומר: הייתה ממלכה יהודית באתיופיה במשך כמה מאות שנים עם מלכים בשם גדעון ויהודי, ובמאה ה-17 (1632), הם הוכנעו ע"י הנוצרים במלחמות באזור גונדר, ואז המלך האתיופי הנוצרי הודיע שמי שיתנצר – יזכה להוריש את אדמתו לילדיו, ומי שלא – יהפוך אדם חסר זכות על האדמה, מעין אריס, בשם "פלאסין".
* מעמד כלכלי- בעקבות זאת החלה התדרדרות במעמד הכלכלי- תעסוקתי של יהודי אתיופיה מול שכניהם הנוצרים, והם הופכים מאנשים עצמאיים, יהודים, בעלי אדמות, לבנאי הארמונות באזור גונדאר עבור המלכים החדשים. הבירה הופכת להיות גונדאר, והנשים הופכות להיות המעטרות של הארמונות (מעצבות פנים). לאחר מכן כעבור 100 שנים התרחשה עוד התדרדרות – הגברים הופכים נפחים ,מתקני נשק וחרשי ברזל והנשים הופכות כדריות, עוסקות בחרס. המצב הזה מביא לתעסוקה עיקרית סביב האש. מי שעוסק בחומרים ארציים כגון אש או אדמה, עוסק במלאכה בזויה וכך הם הופכים להיות חיוניים עם שוליות.
בגלל זה הם זוכים בעוד שם גנאי – "בודא" (מקור לעין הרע). עפ"י האמונה האתיופית, מקור לעין הרע יכול להפוך לצבוע מנוקד (חיה) שאוכל נשמות של אנשים אחרים (הנוצרים). הייתה תפיסה שהיהודים אשמים במחלות של הנוצרים (בגלל היותם צבועים) ועמדו בסכנת חיים. הם הפכו לחיוניים אך שוליים במעמד התעסוקתי שלהם.
* מבחינת הסטאטוס החברתי, הם נחשבו בתחתית. במעמד הזה, נוסף להם כינוי "אנשים שמסריחים מים" – הנובע מהטבילות הרבות שהיו נהוגות בקרב היהודים (כדי להיטהר מטומאה).
החיוניות עם שוליות באה לידי ביטוי בגלל שני סיבות: בעלות/ אי בעלות על קרקע, סוגי המלאכות שהם עוסקים בהם בדורות שונים.

דפוס התקשורת: הדפוס המרכזי בתרבות יהודי אתיופיה בשני צירים מרכזיים: "קוד הכבוד" של יהודי אתיופיה:
• יהודי אתיופיה באתיופיה- כל נער ונערה אתיופים גדלים באווירה סמכותית, במבנה חברתי הפועל ע"פ היררכיה של סמכויות, המשפחה האתיופית היא בד"כ משפחה מסורתית פטריארכאלית. במסגרת המשפחתית הדתית יש קריטריונים ברורים שקובעים את ההיררכיה הזאת, לדוגמא: גיל מבוגר לעומת צעיר, סמכות משפחתית, תפקיד קהילתי עדתי- קס (רב). ההיררכיה הזאת מכתיבה מערכת התנהגויות נורמטיבית. אחד האספקטים המרכזיים בהתנהגות הנורמטיבית הוא מושג הכבוד והימנעות מפגיעה בו, בפרט למי שעומד מעלייך בסדר החברתי, כלומר מי שמעליי מוגדר כסמכות- אני צריך להימנע מלפגוע בו ולתת לו כבוד. נורמת הכבוד בחברה האתיופית באה לידי ביטוי במגוון רחב של התנהגויות ספציפיות שאנשים בתוך החברה שותפים לו- הצעיר מצווה לשרת את המבוגר.
• יהודי אתיופיה בישראל- עניין הכבוד מביא לשורה של אי הבנות בין תרבויות וקצרים בתקשורת, כלומר במרכז הקליטה יהודי אתיופיה מגדירים את העובדים כסמכות ולכן מפנים כלפיהם סוג של כבוד וכך נוצרים אי הבנות.

1. התנהגויות כלפי סמכות: האדם שהתנהג בצורה זו לסמכות מצפה מאותה הסמכות להתנהג בצורה כזאת או אחרת כלפיו, כחלק מאותו החוק. ההתנהגויות הם:
• אין "לא"- בתרבות האתיופית לא נהוג לומר "לא" לדמויות סמכות, המושג של "לא" הוא מושג נדיר באתיופיה. לומר "לא" זה פגיעה בדמות הסמכות, יתרה מזו אתה מצווה להגיד "כן כן כן" (אישי, אישי-באמהרית), גם כשלא מסכימים עם דמות הסמכות. הציות הוא מוחלט בד"כ ומי שרוצה לסרב יכול לכל היותר לשתוק. השתיקה כוללת אופציה של סירוב- קריאה של הקוד. ע"פ הקוד האתיופי מותר לא לבצע- אבל אסור להגיד לא. המילה "לא" היא ביטוי של עלבון, פגיעה בכבוד. אין ואריאציות- חל איסור על הצעת אלטרנטיבות, אני לא יכול להציע הצעה אחרת כיוון שהיא נחשבת כסירוב לסמכות. ניתן לשאול- מה נוח לכם, או לתת לו לבחור מתוך כמה חלופות. יחד עם זאת, זה לא מבטיח במאה אחוז כיוון שלא ניתן לתת לאדם את כל האופציות הקיימות, ובנוסף יש משהו בקוד התרבותי שעשוי לפגוע בזה. אמירת "לא" מדומת להכרזת מלחמה, כאשר מסרבים זה להסתכן בעצמך. כל ביטוי של אי שביעות רצון מילולית לא רצוי. התרבות האתיופית מעודדת את חבריה לאיפוק רגשי בכלל ושל רגשות שליליים בפרט, מחנכים לא לבטא נקמה, קנאה וכו'. מצופה ממך לשמור אותם בבטן. הפתגם האתיופי אומר: "הבטן רחבה מכל העולם" (הוד כאגר), כלומר: היא יכולה להכיל את כל מה שאני מרגיש, במיוחד את הדברים העוינים, אני מצווה לשמור בבטן.
הקודים בארץ ישראל נוגדים את הקודים האתיופיים: אצלנו יש עידוד "לשפוך", ולא לשמור דברים בבטן.
• אין יוזמות ושאלות- ע"פ הקוד התרבותי והאתיופי אנו לא אמורים ליזום כלפי סמכות, לא אמורים לשאול שאלות. יוזמה נתפסת כביטוי של חוצפה. יש ציפייה מהסמכות ליזום אם צריך. אני צריך לענות בקצרה, (כן/לא) בקול חלש ולא ליזום אינפורמציה מעבר למה ששאלתי. בן ישאל את אביו שאלות טקסיות בלבד – מה שלומך? אך לא מעבר. לאבא מותר לשאול את בנו כל דבר.
• ביטויי גוף ומחוות- התנהגות של כבוד כלפי סמכות באה לידי ביטוי בשפת גוף. באתיופיה היה נהוג לנשק את הברך של בעל הסמכות. הברך היא סמל הכוח באתיופיה (ברך = גולבית) וכן נהוג היה לרדת אל הברך של דמות הסמכות. תופעה כזו כמעט נעלמה בישראל. עבור הזקנים יוצאי אתיופיה היה מדובר במשבר – המעמד שהם הרוויחו בכבוד נעלם. יש ביטויים נוספים של כבוד כלפי סמכות, מעבר לברכת השלום ( 2 נשיקות לזר, 3 נשיקות לבן משפחה ו-3 סבבים של נשיקות למי שלא ראו אותו הרבה זמן). דוגמה נוספת: נקישה בעקבים, שילוב הידיים מאחורי הגוף, הרכנת הראש וחצי גוף – אות של כבוד כלפי סמכות. אחד הביטויים הגופניים של דפוס התקשורת, הבולט אצל נערות הנפגשות עם דמות סמכות, כוללת השפלת מבט, צחקוק, פניה/עמידה ב-900, לא להביט בעיני הסמכות, כיסוי הפה ביד ותשובה לסמכות רק מהפעם השנייה בה היא נשאלת. הנערה מצווה להישען על חברתה ולצחקק ולענות בלחש על שאלת בעל הסמכות. נערה לא תיזום שאלות. אביה של נערה שמתנהגת כך יתגאה בה, כיוון שהיא מחונכת, מנומסת (צ'ואה). הנימוס הוא כלי חינוכי בידי המבוגר. קוד התקשורת הוא חלק מחינוך אידיאלי של הילדים. במעבר לישראל, חלק מההתנהגויות נתפסות כ"צייתנות", "ילדים טובים ירושלים". אצל הישראלים נוצר תסכול; מצד אחד האתיופים ממושמעים וצייתנים, מצד שני האתיופים בלתי אמינים, מרגיזים, עקשנים (מהנהנים, לא מגיבים ולא מבצעים).
2. ציפיות מהסמכות- ע"פ אותו קוד, כחלק מאותו קוד, אני מצפה שהסמכות תנהג כלפיי בצורה מסוימת.
• קיום הבטחות- הסמכות מצופה לעמוד בהבטחותיה. התרבות האתיופית מקמצנת במילים ומעניקה חשיבות עצומה לכל מילה. לא אומרים סתם "כן, כן", יש הסכמה מודעת לקיים את ההבטחה. הכבוד והמעמד של המבטיח תלויים בקיום ההבטחה. ככל שהסמכות גבוהה יותר יש לה יותר כבוד להפסיד, ואז קיום ההבטחה הוא ברור וחשוב יותר. פתגם אתיופי יודע: "עדיף שמה שיילדת לא יתקיים מאשר מה שהבטחת לא יקוים"– כלומר, עדיף שילדיך ימותו מאשר שלא תקיים הבטחה. בהקשר כזה, שבועות ונדרים הם דבר נדיר. במעבר לישראל, היה קשה ליוצאי אתיופיה לקבל את העובדה שישראלים מתקשים לקיים הבטחות. אתיופים מצאו עצמם מחכים להבטחות. בתרבות האתיופית תשובה בנוסח "נראה" או "יכול להיות" נחשבת גם היא כהבטחה. תשובה כזו משמעה שההחלטה בידי הסמכות, וסירוב מאוחר יותר יתפרש כאי קיום הבטחה. בישראל, כדי לתת תשובה – צריך לומר "לא", לשקול ואז לשוב עם תשובה חיובית (כדמות סמכות מותר לומר לא, או לומר שצריך לבדוק אצל מישהו אחר ואז נחזיר תשובה ("זה לא בידיים שלי, אני אבדוק ואחזור אליך").
• אי התעלמות מקיומו- הסמכות מצווה לעמוד בציפיות ולא להתעלם מקיום הכפיף/הפונה. חוסר התייחסות לאורך זמן נתפס כהתעלמות מכוונת, אי-אהבה או התנכלות אישית. כלומר, מצפים מהסמכות להתייחס. כשעובר בעל סמכות באתיופיה בשבילים – הוא אינו יכול להתעלם מהאדם האחר ואומרים שלום. ילד אתיופי שהמורה לא פונה אליו יתפוס את חוסר ההתייחסות כהתנכלות. האדם הפונה לא ייזום שאלות כלפי בעל הסמכות, אך מצפה מבעל הסמכות לשאול אותו. ישראלים נטו לא לפנות לאתיופים, בכיתה למשל, כדי לא להביך אותם, אך בכך נפלו בקוד התרבותי. לתלמיד הישראלי חשוב יותר הערך ההישגי של התשובה מאשר יחס הסמכות. לעומת זאת, לתלמיד יוצא אתיופיה חשוב יותר יחס הסמכות מאשר הערך ההישגי של התשובה (נכון/לא נכון). היחס של הסמכות מלמד.
• עלבון – הפונה אל הסמכות, מצפה שאם הוא התנהג בכבוד כלפי הסמכות במילים ובשפת גוף, הסמכות לא תעליב אותו. התרבות מושתתת על מושג הכבוד – ואחד הרגשות הדומיננטיים הוא עלבון, פגיעה מצד הסמכות. האדם מצפה שבעל הסמכות לא יפגע בו. עלבון יכול להתרחש בשפת גוף כמו קריאה לאדם ע"י סימון באצבע (כגון, קריאה המקובלת לאנשים נחותים או כלבים ולא רצויים ע"י האדם שפונה לסמכות). אם בעל הסמכות רוצה להתייחס בכבוד הוא צריך לקרוא לאדם ע"י נפנוף היד כלפי מטה. שפת הגוף בתרבויות שונות מתפרשת באופנים שונים. פעם בכבוד ופעם כעלבון. ביטוי נוסף לעלבון הוא הרמת קול. עצם הדיבור בקול רם אל מישהו היא מקור לעלבון באתיופיה. עלבון חריף במיוחד הוא עלבון בפני קבוצה. להעמיד אדם בפני קבוצה ולהעליב אותו, יהיה דבר חמור ביותר. בישראל, התרגום של עלבון השתנה. עלבון מילולי שהתרחש היה כינוי "כושי" לאתיופי. המושג לא נחשב ניטראלי בעיני הקהילה האתיופית, וצריך לזכור לכינוי יש גם משמעות נוספת, מעבר למשמעות הניטראלית: כושים = עושים את העבודה השחורה, עבדים, פחות כבוד ונחותים. עלבון נוסף שהתווסף בישראל – דיבורים בדימויים. "אני מדברת אליך כמו אל קיר" – דימויים שלא מובנים ע"י בני הקהילה. בישראל, התגבר מאוד החשש מפני עלבון בפני קבוצה – כיוון שהישראלים לא חשים ברגישות הסיטואציה. התגובה לעלבון באתיופיה, עפ"י קוד הכבוד, היא איפוק. הציפייה היא שהאדם יספוג את העלבון בשקט ולא יסגיר את הכעס, אבל יחזיר במעשה בשעת הכושר הראשונה.
הסימנים המילוליים המזעריים לכעס על עלבון זה אמירות כמו: "יהיה רע", "לא רוצה לעשות בעיות" – סימני איפוק תגובה. במקרים קיצוניים של השפלה בפני קבוצה, עשויים לגרור את האדם לפגוע במשפיל/ה, ואם לא – לפגוע בעצמו. התרחשו, במקרים קיצוניים, התאבדויות בעקבות עלבון (אי אפשר לפגוע במשפיל ואי אפשר לחיות בהשפלה). פגיעה במשפיל יכולה להיות להכות באבן. התפיסה היא שמרגע ההתפרצות, האדם לא שולט בעצמו – ולכן עדיף לא להגיב במילים אליו אלא להחזיק אותו. התגובות קיימות גם בישראל, אם כי עם הזמן החלו להיספג גם תגובות "ישראליות".
• אפליה- מדמות הסמכות מצופה לא להפלות. אפליה נתפסת הרבה פעמים כ"אתה לא אוהב אותי". לא שוכחים מקרים של פרוטקציה – שמים בבטן. בישראל, עלולים לקשר את האפליה לצבע העור, שוליות חברתית ותחושת קיפוח. השוני והזרות עלולים להתפרץ.
"האתיופי המפתיע והמורד" – אי הבנה מתמשכת בין הסמכות לבין האדם, אי עמידה בציפיות מהסמכות, מתבטאים בסופו של דבר בהתפרצות זעם ותסכול, והפסקה של שיתוף פעולה. בישראל, זה בא לידי ביטוי במשמעות של "פתאום!" – התפרצויות פתאומיות. פתאום מחלקה שלמה של אתיופים בצבא מתיישבת ולא נענית לפקודה, פתאום הילד מרים אבן ומכה כדי להרוג. קשה לזהות את הסיבה להתפרצות. התגובה לעלבון היא הרי "פנים חתומות" ואיפוק, שלבסוף הגיעו למצב של אמון שנשבר. ההתפרצות יכולה להתרחש זמן רב אחרי העלבון ואי מילוי הציפיות. כשמתרחש שבר בציפיות מהסמכות, האדם לא מוכן לשום פשרה. בשביל פשרה צריך שמאגלה = מתווך. אדם שנפגע מסמכות ולא יכול לפגוע בו (עקב מעמדו) יכול לבחור ב"עזיבת השדה" – ניסיון לעבור למקום אחר.

דוגמא לחברה מורכבת/ תרמילאים ישראליים- החברה הישראלית:
רקע על החברה הישראלית: החברה הישראלית מונה כ-6.5 מיליון אנשים. 80% יהודים ו-20% ערבים ומיעוטים אחרים: קבוצות נוספות של צ'רקסים, נוצרים, דרוזים, בהאיים. בישראל יש עדות. המונח "עדה" לא קיים בשאר המדינות. בחברה הישראלית קיימות "קבוצות אתניות" (Ethnic Group) – המונח הכי קרוב למונח עדה. "עדה" היא מונח ייחודי לישראל שנבע מאבות היישוב הציוני. הם ניסו לבטל את ההבדלים האתניים, התרבותיים. היה רצון לומר שכולם באים מאותו מוצא –קבוצות אתניות בעולם, לא שייכות לאותו עם. היה ניסיון לחבר את כולם תחת "העם היהודי". האנתרופולוגים התגייסו לחזק את המונח עדה לטובת הציונות. במדינה קיים "חוק השבות" – יהודים מקבלים אזרחות אוטומאטית (חוק נדיר יחסית לחוקי הגירה בעולם). במדינת ישראל קיימת תופעה של עיור אורבניזציה) – מדינה מאוד עירונית 96% מהאוכלוסייה עירונית (ההפך מאתיופיה). יש מבנה חברתי בישראל שנוצר על בסיס מהפכני שוויוני (מרקסיסטי) מבחינה חברתית, המבנה הסוציאליסטי – שהקיבוץ הפך בה דגם וסמל לשיוויון. מדינת ישראל החלה במודל מהפכני סוציאליסטי והמשיכה במודל הפרטה בדגם האמריקאי באופן חריף ביותר. ישראל הפכה אחת המדינות המובילות בפערים בין עשירים לעניים (החלה ממצב של כמעט שוויון בין שכבות האוכלוסייה).

תרמילאות- על הרקע הזה יש את תופעת התרמילאיות. התופעה הזאת נעה בין 35-40%.
התופעה נראית לנו ברורה, אך קשה להגדירה. שני מחקרים עסקו בתופעת התרמילאות הישראלית:

א. מבורך (1997) – עודד מבורך, סטודנט לפסיכולוגיה שעשה דוקטורט בנושא תרמילאות, היה 3 שנים בטיול תרמילאות. הוא לקח 2 מחזורי שחרור מצה"ל מהשנים 1988, 1991 ועשה את המחקר בין השנים 1995-1991. הוא דגם 4,000 איש והעביר אליהם שאלונים מקיפים – אפיונים דמוגראפיים ואישיותיים, פעמיים בטווח של 3 שנים. בנוסף ביצע 90 ראיונות עומק. חלק היו אחרי הטיול בשאלון הראשון, וחלק יצאו לטיול יותר מאוחר. הוא אסף הרבה מידע כמותני ואיכותני. הוא חקר אותם לפני ואחרי היציאה לטיול, והשווה אותם לקבוצת ביקורת של אנשים שלא יצאו לטיול הממושך ולבסוף ניתח 1000 שאלונים הכוללים דברים על אישיות המטייל ועל הטיול.
עודד מבורך גילה שמימדי התופעה הן 16.6% מהמשתחררים יוצאים לטיול הממושך, בטווח של 3 השנים הראשונות שאחרי השחרור. מכאן, שלא כולם יוצאים כמו שחושבים, אולם מדובר באחוז עצום בהשוואה לכל אוכלוסייה בעולם. לא ברור אם יש עוד מדינה שיוצאים בה כל כך הרבה צעירים למסע צעירים. המחקר נערך לפני 10 שנים וייתכן שהתופעה גברה עד היום. עודד מבורך הגדיר זאת "כטיול הממושך" תרמילאי הוא מי שיצא למינימום 3 חודשי טיול. בפועל, השכיח היה חמישה חודשים ומעלה.
המאפיינים של התרמילאים ע"פ מבורך היו: * מס' הגברים והנשים היה דומה. * הרוב מטיילים במזרח אסיה (גם היום ככה). * 45% טיילו במזרח אסיה, 27% בדרום אמריקה, 24% בארה"ב. נשים יותר בארה"ב וגברים בדרום אמריקה. * אחוז גדול של בני קיבוצים, ואחוז נמוך של ערים בינוניות * הורים עם זיקה חילונית. * הנולדים בצפון אפריקה נמוך יותר- יותר מסורת ישראלית. * מס' שנות הלימוד של ההורים גבוהה יחסית. * אחוז בתי ספר עיוניים גבוה יחסית. * בעלי תעודת בגרות- מעט מהאחרים. * אחוז הגברים ששירתו כקצינים גבוהה יותר. * אחוז שהדריכו או השתתפו בתנועות נוער גבוה יחסית. * נטייה של המטיילים לאישיות המחפשת ריגושים, חוסן אישי והעדפות שינוי על- פני שימור.
מבורך מצא שאנשים יצאו לטיול הממושך לא בשביל להתנתק מהמצב הביטחוני והמתח, זה סיבה מס' 2 ולעומת זאת הסיבה העיקרית היא בשביל להשתחרר מהמשפחה וחובות התפקיד המבוגר (ממצא מפתיע). המרחב המשפחתי לוחץ להיכנס לתפקידים של עובד/סטודנט, חתונה, ילדים. המטיילים רוצים לצאת למרחב אישי שבו הם יקבלו החלטות לגבי תפקידם העתידי בחברה, לעשות חיפוש עצמי לגבי מה שהם באמת רוצים. העומס והלחץ להסתדר ולהתקדם בחיים הביא צעירים לצאת לטיול ממושך, ולבצע חיפוש ובדיקה עצמית רחוק מהבית.

ב. יעקובסון (1987)- אנתרופולוג ומנהל בית- ספר. הוא עושה עבודה אנתרופולוגית מובהקת. יעקובסון בדק את אוכלוסיות התרמילאים ב-1986 שהגיעו לחנות "למסע". שיטת המחקר שלו הייתה תצפית משתתפת, האופיינית לאנתרופולוגים (בניגוד למבורך שעשה שאלונים). חוקרי תרבות משתמשים בתצפיות, שיטת מחקר איכותנית. יעקובסון ערך תצפיות כ-4 חודשים, 8-7 שעות ביום. לחנות מגיעים תרמילאים על מנת לקנות ציוד לטיול. החנות היא אולם גדול שמחולק למדפים לפי נושאים שונים. אין בה כסאות ויש בה שטיח מקיר לקיר – רוצים לעודד ישיבה על הרצפה. במרכז החנות יש עמוד של מטר למטר שנועדו למודעות חיפוש שותפים למסע. יעקובסון מצא שכרבע מהמטיילים מצאו כך את השותפים שלהם. הוא חקר גם את הלקוחות וגם את הצוות – מאופיין כתרמילאים לבושים ונראים אחרת (כמו מי ששבו מטיול ממושך, בעלי צמות וכו'). העובדים שהיו בעלי מאפיינים מיוחדים, לבושים לא אלגנטי. יעקובסון השתתף ב"חוגי העצה הטובה" – מפגשים דו-שבועיים של עצות שנותנים אנשי החנות למטיילים העתידיים. יעקובסון ראיין את היוצאים לטיול וחלק מהחוזרים. קל לנהל תצפית בחנות – כי כולם יושבים וכותבים הערות וכך גם הוא עשה.
הממצאים העיקריים שלו קשורים בטענה המרכזית: ניתן לראות בתופעת התרמילאות צליינות מסוג מסוים (צליינות = עליה לרגל). יש מאפיינים דומים לצליינות ולכן לא צריך להתייחס לתופעה דרך תיאוריה של תיירות אלא דרך היבטי הצליינות. הוא קורא לה "צליינות חילונית", בניגוד לזו הדתית.

ההבדלים בין הצליין לתרמילאי:
1. המטרה לשמה נועד הטיול: הצליין נע לעבר המרכזים הערכיים- תרבותיים של חברתו, הוא בא לחוות את הדת בצורה מסוימת (המוסלמים – למכה, הנוצרים – לירושלים). והתרמילאי זז בכיוון ההפוך מהמרכז הערכי של חברתו- הוא מתרחק מהמרכז אל המקומות האחרים. כלומר, רוצים להשתחרר ומחפשים את המרחב האישי.
2. צליינות היא תופעה של הולכים וחוזרים. תרמילאיות היא יותר ארוכה- נשארים שם יותר

הדמיון בין צליינות לתרמילאות:
1. מיסוד- מיסוד של תופעת הטיול הממושך – מתנועת בודדים לתנועה של המונים. תנועה מתעצמת. מלחמת ששת הימים יצרה בעולם מעין תנועה משיחית – ישראל הקטנה ניצחה את מדינות ערב החזקות. בעולם הייתה אווירה של אהדה כלפי ישראל, לא רק מצד היהודים. לארץ הגיעו אנשים להתנדב בקיבוצים, מכל העולם. התופעה הזו הביאה לארץ גם תרמילאים משווצריה, אנגליה, שכללו את ישראל במסעותיהם. התרמילאים חיו באיכות חיים בקיבוצים, חוויה כמעט דתית של סוציאליזם ומצד שני הקיבוצים זכו בעבודה חינם. בתחילת שנות ה- 70 –במפגש עימם צעירים מהקיבוץ התוודעו לתופעת התרמילאות. לאחר מספר שנים החלו גם קיבוצניקים לצאת אל העולם, בתנועה של בודדים – יצרו את המסלולים בדרום אמריקה, למשל. התנועה הזו הופכת ממוסדת עם השנים. יותר ויותר יוצאים, עד שהיא הופכת חלק מתנועה חברתית. היום מטיילים גם חבר'ה דתיים, חבר'ה עירוניים, עולים חדשים וכד'. מיוזמה של יחידים התרמילאות הופכת תנועה נורמטיבית קבוצתית כמו צליינות.
כמו כן החלה תופעת קומיוניטאס – חוקר בשם ויקטור טרנר, חקר את תופעת הקומוניטאס בהקשר של צליינים ועולי רגל.
* "קומיוניטאס" = תת קהילות/קבוצות קטנות שנוצרות במסע, מתגבשות ומחזיקות/נושאות את עצמן תוך שהן מפתחות נורמות משל עצמן/ קודים פנימיים בתוך הקבוצה, ומהוות מעין יחידות סגורות. יעקובסון רואה במכתבי התרמילאים חלק מתופעת הקומוניטאס, חלק מתופעת המיסוד. התרמילאים שולחים מכתבים אל החנות למטייל – מעין דף המלצות. בשגרירויות נוצרו ספרי המלצות של מטיילים. יעקובסון מספר על מכתב של בחורה שכולל מידע מפורט למה בחרה ביעד, סוגי בעלי החיים והצמחייה במסלול, האלטרנטיבות, ההכנות הדרושות ליעד בישראל וכו'. המכתב משקף את רצונה להיות חלק מקהילה, קהילה מדומיינת שנורמה אחת בה כוללת שיתוף אחרים במידע. המכתבים מחברים את המטייל לקהילה המעין וירטואלית. צורה נוספת להגדרה;
* "קומיוניטאס" = התפתחות של רגש אחווה אנושי שאופייני למצב השולי בטקסים. שוליות חברתית יכולה להיות מצב בטקסים – בטקסים אתה יכול להיות באזור שוליים, בין X ל-Y. למשל, בטקסי אבל. החיים שקוברים את המת, נמצאים במעבר בין חיים עם הנפטר לחיים בלעדיו (בזמן הטקס הם נמצאים במצב ביניים). כך גם בטקס סיום לימודים עצמו – הסטודנט לא בעל תואר, אך גם לא חסר תואר. במהלך הטקס ישתנה המצב משוליים לבעל תואר. אך גם בטקסי בגרות (מילד לגבר), בר-מצווה, נישואין, גם התרמילאים נמצאים במצב של שוליות חברתית. התרמילאים כבר לא נמצאים במרכז החברתי שלהם (ישראל) אך גם לא נמצאים במרכז החברתי של הארץ בה הם מטיילים. בתוך תהליך המסע, יש קיום בשוליים של שתי החברות (בישראל ובאזור הטיול). המצב הזה דומה למצב הצליינים העולים למכה לשם – בדרך למרכז הערכי שלהם. המטייל נמצא במצב של שוליים, כי הוא לא שייך לנורמות החברתיות של ארץ המוצא ולא בנורמת ארץ היעד, הם "בין לבין" מצוי בדמדומים , נדמה לנו שאם אנו לא בחוק של ישראל גם החוק של הודו לא תקף עלינו. ההתמסדות של קבוצות של מטיילים מתרחשת בקונטקסט של שוליות, לימינאליות. הקומוניטאס מצביע על המיסוד, שהוא מאפיין הדומה לצליינות.
2. הכנות למסע- כמו בצליינות, ההכנות למסע רבות. יעקובסון מתייחס להכנות בהרחבה. הכנות למסע קיימות בחברות רבות. חוקרת בשם ברברה מאייראוף חקרה אינדיאנים משבט "ההויכול" ומצאה שיש להם דרך מסוימת של התבגרות שבתוכה יש מסע של 50-45 יום. המסע הוא ארוך וכרוך בהרבה הכנות. גם בתרמילאות יש המון הכנות. בחנות יש חשיפה להמון חומר קריאה. אנשים מתעדים המון תיאורים של חוויות ומשתתפים בחוגי "עצה טובה" – המתקיימים בחנות פעם בשבוע. מטיילים עתידיים קוראים ספרים לגבי המקומות ולומדים שפה – יוצרים קטלוג מלא של המקומות. יעקובסון מוצא כי אינטנסיביות של הכנות גדלה חודש וחצי לפני נסיעה : אנשים מכינים ויזות, מט"ח, רישיון בינ"ל, נפרדים מחברים, משאירים רשימת שגרירויות וסוכנויות דואר, קונים תרמיל. יש כללים מה לוקחים ומה לא – "תחשוב מה אתה צריך וקח חצי" – מעט בגדים, רשימת כתובות, מוצרי היגיינה, קסטות מוסיקה ישראלית. יעקובסון רואה במסע נשיאה של ליבת תרבות המוצא אל ארץ היעד. ההכנות מרובות, כך שהמטייל יודע את כל הסכנות הכרוכות בכל אתר ואתר. רוב המטיילים מסרבים להודות שהם עשו הכנות מרובות כל כך.
מאפיין נוסף של ההכנות הוא הרצון לנסוע לזמן בלתי מוגבל. 68% אמרו שהם לא יודעים את זמן החזרה. בפועל הסתבר שרובם יודעים שהם חוזרים לעבודה/לימודים (שהזמן סוכם מראש). זה לא שקר אלה אשליה של נסיעה לזמן הבלתי מוגבל עוזרת לניתוק ולפתיחות כללית כלפי עצמם וכלפי דברים שהם רוצים לבדוק בטיול.
3. אורך המסע- משותף לתרמילאים וצליינים שהמסע הוא ארוך יחסית, ברוב המקרים גם הצליינים והתרמילאים יוצאים למסע לא קצר. אצל עודד אמרו מינימום שלושה חודשים ובפועל 5 חודשים ויותר.
4. סיכון- המסע מסוכן בשני המקרים, גם בצליינות ותרמילאות יש סיכונים: פגעי טבע, מידי אדם, סיכונים פיזיים- סיכונים שקורים או שאני מדמיין אותם.
5. מערכת מיתוסים- מתפתחת מערכת אדירה של ספרות, אגדות, פולקלור – כמו בכל תנועת המונים. מיתוס = עלילות, אירועים, התרחשויות שקושרות עצמן לעניינים חברתיים ואנושיים הקשורים במסע. המטרה – העברת מסר ומשמעות. טרנר ואשתו חקרו את מערכת המיתוסים שמתפתחת בצליינות. כשבודקים את העובדות, מסתבר שמספר האירועים החריגים (התאונות) במסע תרמילאות הוא דומה לחלוטין למספר של אירועים חריגים בטיול תיירות רגילה. בעיתונות מתפרסמים יותר סיפורים לגבי התרמילאות, כחלק מהמיסוד. מתפרסמים יותר סיפורים על הודו ופרו מאשר על לונדון וכד'. גם בחנות יש יותר סיפורי סיכון: שוד ואלימות, לכלוך וכו'. חלק מהמדריכים בחנות מנסים לשבור את התופעה, וחלק מדגישים דווקא את הסיפורים – התייחסות כלשהי לקיום/אי קיום הסיפורים הופכת את האדם לחלק מהמערכת. המיתוס משרת את התופעה.
6. חיזוק מחויבות חברתית- יש חיזוק של המחויבות החברתית בעקבות המסע. תרמילאים ישראלים חוזרים מחויבים יותר לערכים הישראלים ("עכשיו זה יעזור לי להעריך דברים בבית, בישראל"), כך גם צליינים חוזרים יותר מחוייבים.

ניתן לסכם ולומר, שעל-פי יעקובסון קיים דמיון בין תרמילאות ישראלית לצליינות דתית בחברות אחרות. הפרמטרים שהוזכרו כולם מצביעים על הדמיון, אך לא על זהות. לכן יעקובסון מדגיש שתרמילאות היא צליינות חילונית. הוא מוסיף שעבור חלק מהצעירים מדובר בטקס מעבר, סמוך לשחרור מהצבא – משלב אל שלב. בעבר היה מעבר ישיר בין צבא ללימודים ומשפחה, והתרמילאות הפכה שלב ביניים מרכזי. עבור חלק מהצעירים – קיבוצניקים למשל, היה מדובר באתגר שמוביל ליוקרה חברתית. אצל חלק אחר, המסע משמש לבדיקת החשיבות של ההיבטים מחיי היומיום (ניקיון, רכב, זמן, כסף – כמה הם באמת חשובים בעבורנו). רוב האנשים תופסים את החברה הישראלית כתובענית ורוצים להתנתק במרבית זמן המסע, אך לא לעזוב לחלוטין את מעגל החיים בישראל.
מדוע תופעת התרמילאות נפוצה כל כך בישראל? האם יש קשר לאופי לאומי, אישיות לאומית – אישיות של תרמילאים? האם חוויות התרמילאות מעצבת את האישיות? למה חשוב להדגיש שהיית במקום שעוד אף אחד לא היה בו? מדוע קיימת הילה סביב התופעה? מדוע התופעה מתרכזת בדרום מזרח אסיה ודרום אמריקה – מי קובע את האופנות הללו?
המצב כיום? האם אנו מדברים על אותו סוג של מסע עבור אנשים? תמיר ליאון, שטוען שתופעת התרמילאות נשברת.
* יש קבוצה שעדיין מטיילת כי הם נקראים "איסתא"יים", הולכים עם תיק של ISTA אבל יש שני קבוצות אחרות שלא ברור אם אפשר לקרוא להם תרמילאים : * ראשונה "להקתיים" , אנשים שנוסעים ובאים בקטע החברתי, עוברים ממקום למקום כקבוצות, עושים ויפאסנה ועוברים ממקום למקום, באים יותר ממניע חברתי. * קבוצה שלישית היא "קרחניסטים" אנשים שבאים בשביל הסמים, היום 1/3 מאנשים נוסעים לחלוטין בשביל עניין הסמים. מגיעים ודופקים את הראש במשך 4 חודשים. יש להבין שלא מדובר במשתמשים קלים,מי שנוסע בעניי הסמים הם סמים כבדים , מתוכם 2000 איש נפגעים ו900 לא יוצאים מזה ונפגעים קשה. * קבוצה רביעית בעולם "פלאשבייקרס" תרמילאים שמסתובבים אם גאדג'טים כגון: מחשבון, מצלמה דיגיטאלית ויומן. הם צריכים 5 שקעים כדי להטעין את הגאדג'טים.
הסלנגים המתפתחים: בחורות שרוצות קטע פונות לחדשים כיוון שאחרי זמן רב הם משתגעים מהסמים ולא רוצים סקס. בום עלייך – מי מתחיל בעישון. לתפקד- מי שמחלק סמים ישיבה- ישיבת סמים, מגואה לגהה, מטכ"ליסטים – מטכ"ל בארץ ובטיול הם דוחפים את כולם, ליעד הבא. כאשר מתפתחת מערכת שלמה של מיתוסים.

חברה מורכבת מול חברה פשוטה
אנתרופולוגים בעבר חקרו חברות שקראו להם "פרימיטיביות" לאחר מכן נקרא "פשוטות". חברה פרימיטיבית באנתרופולוגיה היא חברה ללא כתב. יותר מאוחר התפתחה הבחנה בין חברות פשטות לחברות מורכבות כי המונח פרימיטיבי קיבל ערך שלילי ועברו למושג חברה "פשוטה".
חוקר בשם Service מגדיר את האבחנה בין חברה פשוטה ומורכבת כך: האבחנה נעשית ע"י הרמה/הדרגה של גיבוש חברתי תרבותי. Socio Cultural Integration – נמדד באמצעות מספר הכלים והטכניקות ליצירת האינטגרציה החברתית תרבותית. ככל שיש יותר כלים ליצירת גיבוש חברתי-תרבותי, כך החברה תחשב יותר מורכבת. בחברות פשוטות יש כלי אחד, ובחברות מורכבות מספר כלים. הכלים הקשורים בשלושה עקרונות: 1. עקרון השארות. 2. עקרון החוזה. 3. עקרון הריבוד.

1. עקרון השארות: בחברות פשוטות הכלי היחיד לאינטגרציה חברתית הוא "עקרון השארות" = קרבה, קבוצת הקרובים. מדובר בקרובים מקרבת דם (consanguine) או קרבת נישואין (Affinial). למשל בחברת האינואיט (האסקימואים) יש רק רמת התארגנות עפ"י שארות. קרבה מתגבשת ע"י איסור גילוי עריות – הוא אוסר על הבן להתחתן עם אמו ומחייב את הבת להינשא לאחר מחוץ למשפחה הגרעינית, ואז נוצר מפגש עם אחרים בטקס נישואין. האיסור, כחלק מעקרון השארות, יוצר גיבוש חברתי-תרבותי. הקבוצה האינואיטית נקראת Band – 30-20 אנשים שמחוברים יחד בעקרון השארות.
עיקרון השארות אוניברסאלי – קיים בכל החברות בעולם. לעומת זאת, שני העקרונות האחרים תמיד מתווספים ולא קיימים בכל החברות.
2. עיקרון החוזה: הסכם חברתי, כתוב או בעל-פה, לארגון החברה. לא מדובר בעיקרון אוניברסאלי. ניתן להסתכל עליו גם כהסכמה חברתית, התאגדויות והתחברויות (Associations). עקרון זה לא קיים בחברות פשוטות. ישנם הסכמים שונים: פורמאליים ובלתי פורמאליים. בחברה הישראלית מסתמכים על שארות, אך גם על הסכמה פורמאלית (כמו שירות בצבא, השתייכות לארגון המורים) והסכמה לא-פורמאלית (כמו שותפות באסוציאציה יחד עם החבר'ה מהתיכון – נפגשים מדי פעם. השותפות נעשית באופן לא פורמאלי ויש בה כללים של קשרים בינאישיים). הסכמה לא פורמאלית היא מעין חוזה.
יש עוד סוגים של התחברויות והתאגדויות: אסוציאציות פורמאליות ולא פורמאליות (התאגדויות) – קופת-חולים, למשל, היא התאגדות פורמאלית. תנועות נוער הן התאגדות לא פורמאלית. וועד עובדים הוא התאגדות פורמאלית ברוב המקרים, אך יש מקומות שהקשר אינו פורמאלי. דוגמאות נוספות: ויצ"ו, ההסתדרות (פורמאלי = תשלום או חתימה על טופס הסכמה ממוסדת). הסכמים אלו הופכים את החברה ליותר מורכבת.
3. עקרון הריבוד/ אי שיווין- עיקרון הריבוד – סוגים שונים של ריבוד, אישי וקבוצתי.
א. ריבוד אישי- היחיד הוא מעל האחרים. לדוגמה, הצ'יף – הוא מעל שאר בני השבט. ריבוד הוא אי שוויון בין פרטים או קבוצות בחברה. 3 קריטריונים לפיו אדם מעל השני: השכלה (תלמיד חכם), עושר וייחוס. ייחוס פירושו כמה דורות היו בעלי השכלה או עושר או שניהם. אדם קיבל מעמד אם הוא צאצא לשושלת רבנים, משפחת גבירים או שניהם יחד.
ב. ריבוד קבוצתי – אי שיוויון הוא חברתי. למשל הקסטות בהודו – אדם נולד ומת באותה קסטה. קב' שלמה היא מתחת או מעל המדרג החברתי. יש הסכמה חברתית על עניין זה, שינוי קסטה אפשרי רק בגלגול נשמות. גם בבריטניה יש מעמדות – עליון ותחתון. על-פי החוק בבריטניה יש העברת קרקעות בירושה. האריסטוקרטיה העבירה בתים וקרקעות בירושה, ואנשים התחתנו בתוך המעמד כדי לשמור על הירושה – לכן אין כמעט ערבוב בין המעמדות. המעמד התחתון מקבל את ההעברה בירושה ללא התנגדות, כסדר חברתי. בישראל ישנן קבוצות – כוהנים ולוויים מול ישראל, אשכנזים וספרדים, בתוך החצרות חסידיות (אין מעמד שונה בין החסידויות). חברות שיש בהם עבדים יש בהן ריבוד קבוצתי, ריבוד גורם לגיבוש חברתי – הוא מחלק את החברה לרמות, שתלויות זו בזו, ולכן קיים גיבוש . בהודו יש קאסטות של מורים, חיילים אז החיילים צריכים את המורים, כי הם יוצאים למלחמה והמורים מלמדים את הילדים שלהם, יש תלות הדדית בינהם. קאסטות ומעמדות נוצרת תלות הדדית, כך נוצר גיבוש ויש יותר הדדיות כי אחד עושה למען המעמד השני.
ככל שיש יותר כלים, שארים + ריבוד + חוזה כך החברה יותר ויותר מורכבת.

שני היבטים נוספים שמהווים דוגמה להבדל בין חברה פשוטה למורכבת:
א. בחברה מורכבת יש בדרך כלל יותר קבוצות אתניות, קב' מוצא, קב' תרבות. אין הומוגניות אתנית בדרך כלל, מבחינת קבוצת המוצא. זהו סוג של כלי לחקר חברתי, "כלי פוליטי" – מבנה הכוח של החברה. (ארגון על בסיס אתני). בניגוד לאינואיט שמאורגנים בקבוצות של משפחות בקרבה משפחתית (Band), ואין שום ארגון פוליטי חברתי נוסף. בחברה מורכבת יש מבנים פוליטיים רחבים יותר, כמו קבוצות אתניות – מוצא (ישראל, ארה"ב).
ב. הדרכים לפיתרון סכסוכים/ בתי משפט ומערכת החוק. בחברה המורכבת יש דרכים לחבר קבוצות אתניות שונות (יוצאי רוסיה ואתיופיה). החיבור של הקבוצות נעשה באמצעות מערכת החינוך, התרבות, התקשורת, הצבא, המערכת הפוליטית, המשטרה (חוק משותף ושוויוני לכולם). בחברה הפשוטה, אין כלים חברתיים – אין מערכת חינוך ממוסדת, אין פוליטיקה, צבא או משטרה. הבחנה בין חוק פרטי לחוק ציבורי:
חוק ציבורי – השיטה לפיה מגוון לא קטן של עבירות מוגדרות כעבירות נגד החברה (החוק הפלילי להבדיל מחוק אזרחי). רצח, גם כאשר הוא פוגע באדם פרטי, נחשב כעבירה נגד החברה, ולכן החברה מתערבת ומעמידה את הרוצח למשפט. בחוק ציבורי למנהיגות יש כוח להתערב (משטרה, בתי משפט) ניתן לפנות גם לצ'יף. אצל האינואיט אין כוח לאף אחד לכפות החלטות. בראש כל Band עומד הדמן (Headman) – מנהיג לא פורמאלי (לא נבחר ולא ירש את התפקיד). ההדמן הוא ראשון בין שווים, משהו באישיותו (כריזמה) הופך אותו למנהיג (צייד מצליח, יכולת דיבור). לרשותו עומד רק כוח השכנוע. אדם שנעשה לו עוול, חייב לפעול כנגד עושה העוול. הכוח היחיד ברשותו הוא שכנוע. אז פיתח הובל את האבחנה בין חוק פרטי וציבורי.
חוק פרטי – זוהי השיטה על פיה ההתנהגות או התנהגויות מסוימות המוגדרות כפגיעה ביחיד מחייבות פעולה כלפי הפוגע. בדר"כ כנקמה. מתאים לחברה פשוטה. לעומת זאת, בחברה מורכבת, פונים לרשויות החוק – חוק ציבורי.
למשל, בחרבת האינואיט, אם נעשה לי רע כי מצאתי שאשתי התגרשה ממני והתחתנה עם מישהו אחר. יש המון סכסוכים סביב נשים, אני לא יכול להאשים את אשתי, ולכן אני מאשים את הבחור, הוא פיתה אותה, הוא לקח אותה וגנב את אשתי. יש מס' אפשרויות לפתרון הסכסוך:
1. אדם יהרוג את שכנו, וזה יהיה על-פי חוק בתוך אותה חברה. חוקר בחברה האינואיט טען שאין גבר בחברה האינואיטית שלא הרג לפחות פעם בחייו. החוק הוא הסדר חברתי, נורמטיבי, מקובל – זה לא אנרכיה. אך הסכנה שבחברות מסוימות, תתחיל בעקבות כך "נקמת דם" – כמו בחברה הבדואית. אדם רוצח, ובן משפחת הנרצח רוצח אותו וחוזר חלילה. אצל האינואיט.
2. יש אפשרות להזמין להאבקות ומי שניצח בהאבקות הפיזית, זכה/ניצח "משפטית" – החוק מאשר הזמנה להיאבקות ותוצאותיה. ההיאבקות טומנת בחובה בעיות עבור הנפגע – יכול להיות שהאדם שהוא רוצה להיאבק עמו גדול וחזק ממנו ואז פתרון זה לא רלוונטי.
3. אפשרות נוספת היא להזמין לדו-קרב מילולי. השמועה מתפשטת, ותוך יומיים-שלושה מתכנסים עשרות אנשים מהסביבה. ביום מסוים נקבע מפגש. אדם אחד מתופף כדי להגביר מתח, ואז הנפגע מעליב את השני לחתיכות בשפה האינוקטיטוט (שפת האינואיט). לתת מילולית מכה מתחת לחגורה, בדרך כלל לגבי תיאורים פיזיים/התנהגותיים. ואז השני עונה וכיוצ"ב. המנצח – כאשר אחד נתקע ואין לו מה להגיד או על-פי החלטת הקהל. הקהל מביע סימפטיה או אנטיפתיה וצד אחד מוותר. שיטה "משפטית" בחברה הפשוטה: עלבונות וקללות הדדיים. קיים גם בחברות נוספות – בחברה השחורה בארה"ב קיימים תרייסרים (דזנס Douzens), בעיקר אצל צעירים שחורים. גם בחברה היהודית במזרח אירופה, אך בניגוד לאינואיט אף פעם לא אומרים לאדם את האמת עם הוא גיבן, נמוך וכו'. ניתן לומר הכל חוץ מאשר את האמת. אפשר לקלל שתהיה עשיר כקורח" .. "שיהיה לך מחלת עור" .. לקלל שיהיה לך X ולא אומר לו שהוא משהו .
יש משחק אתיופי שנקרא "אנקסלנטה במנטיה", במשחק זה מעליבים אחד את השני בחרוזים. השיפוט ע"י הקהל או שאנשים פורשים ונכנעים, התשואות מגדירות את תוצאות הדו-קרב. זו שיטה משפטית, מי שהפסיד צריך לעזוב את ה- band ולהצטרף ל- band אחר .
עולה שאלה אתנולוגית- איך אפשר להסביר את ההבדל בהתייחסות בין החברה היהודית (אסור להעליב) לחברה של האינואיט (מותר להעליב)? ככל הנראה, ביהדות, ניתן לשער, שיש ייחוס של יותר כוח למילה. המילים קדושות יותר (אומרים בעזרת השם ולא את השם המפורש). יש קדושה במילים, ובגללה לא מבטאים קללות – למילים יש כוח במציאות, כוח עצום לאמירה.

לסיום חברה פשוטה מול מורכבת, בחברה פשוטה יש כללים ולאו דווקא אנרכיה, יש חוקים אך פחות אלמנטים מגבשים, החברה פשוטה מכתיבה את דרך הפעולה.
חשוב להדגיש שאין פה שיפוט ערכי למה טוב יותר. אם נרצה לשפוט ע"פ כמות הפשע יש יותר פשיעה בחברה מורכבת מחברות פשוטות. לא בהכרח שאיכות חיים טובה יותר בחברה מורכבת, יש לנו בחברה מורכבת יותר כלים לגיבוש חברתי ומערכות לפתרון סכסוכים.

מהי תרבות:
ניתן לומר שיש המון הגדרות של תרבות, נבחרה הגדרה אחת של הובל אשר הגדיר תרבות בצורה מסויימת. נבין מהי תרבות בדר"כ שבה חוקרי תרבות מייצגים וחושבים. ההגדרה לתרבות היא:
"The Integrated Sum Total of Learned Behavior Traits, Characteristic of the Member of Society" (Hobel).
1. Sum total- סה"כ. תרבות היא סך הכל. כלל הביטויים של החברה. הובל הדגיש שמדובר בסה"כ, כי הוא רצה להבחין בין השימוש במילה תרבות בשפה היומיומית בציבור לבין השימוש במדעי החברה בכלל ובחקר התרבות בפרט. ביומיום "תרבותי" מתקשר לארגון אירועים (קונצרטים, הצגות, מופעים). התרבות נחשבת גבוהה ועילאית, וקשורה בעולם המוזיקה והספרות. נגריה, למשל, לא נחשבת "מקום תרבותי". הובל ניסה למנוע התייחסות לתרבות כאל דבר גבוה ועליון, נשגב, מוצלח, חינוכי, עדיף. השימוש הרווח הוא שיפוטי – תלוי בעיני המתבונן (נגריה לא תרבותית, קונצרט תרבותי). הכלל המרכזי באנתרופולוגיה הוא שנמנעים משיפוט ערכי. לכן חשוב להובל להתחיל את ההגדרה מסך הכל – תרבות היא גם סנדלרייה, בית בושת, קונצרט, אמצעים טכנולוגיים וכו'.
2. Of learned behavior traits - כלומר, התנהגות נלמדת, כל מה שקשור בלמידה. תרבות היא סך הכל של התנהגות נלמדת. כולנו יודעים שלומדים הרבה דברים, למשל שפה זה חלק מתרבות. רובנו לא קולטים כמה התרבות נכנסת לתוך החיים שלנו. כאשר מביטים מול המראה בבוקר? מה ביולוגי ולא נלמד? צבע עיניים הוא לא תרבותי, צבע עור, שיער, גובה, מבנה גוף. מה כן תרבותי? התספורת ותסרוקת, איך מתלבשים (התנהגות נלמדת) מדובר בתרבות חומרית. מבנה גוף- הוא גם פונקציה של תרבות במובן של פיתוח גוף. הפוטנציאל של הגובה ומבנה הגוף הוא לא תרבותי. אבל ההגשמה שלו היא כן תרבותית. (אם ננסה לא להאכיל ילד, יתכן שהגובה קשור איכשהו לאכילה). בועז החליט לבדוק את הקשר בין גובה לתזונה, הוא לקח 2 אוכלוסייות, יהודים ממזרח אירופה שהיגרו לארה"ב, ניו-יורק ואיטלקים מדרום איטליה והוא בחר משפחות מסוימות, מיוחדות. יהודים ואיטלקים בעלי 4 ילדים לפחות כאשר 2 מתוכם התבגרו באיטליה או במזרח אירופה (באירופה), ו- 2 לפחות באו בתור ילדים קטנים, או נולדו בארה"ב. בועז בדק את כל המשתנים ששונים בהם, אחד המשתנים היה הפרש בגובה באופן פנומנאלי, בתוך אותו ממוצע הפרש של 20 ס"מ. הפוטנציאל הגנטי היה אותו דבר, אבל כאשר הם הגיעו לניו-יורק האחים שהגיעו לפני גיל התבגרות או נולדו בניו יורק היו גבוהים ב- 20 ס"מ פלוס מאחיהם. ההשערה (פרשנות) היא שהתזונה שלהם השתנתה ולכן הם מיצו יותר מהפוטנציאל הגנטי שלהם. סטודנט בשם שפירו עשה את אותו ניסוי בהוואי, עם משפחות יפניות, אותו ניסוי בדיוק וגילה את אותו דבר, משפחות שעברו מיפן לארה"ב, השווה מתבגרים והגיע לאותה מסקנה. מסקנה- גם למבנה גוף, וגובה מדובר בפן תרבותי, הפוטנציאל גנטי אך מימושו הוא תרבותי. תזונה, גובה זה התנהגות נלמדת ומכך זה תרבות. גם המשקל, האופן בו נתייחס אליו תלוי בתרבות שלי. בתרבות אחרת יתכן, שהורדת משקל או העלאת משקל זה נתפס באורח שונה, שמן זה יפה.
מוביל לשאלה מהם יחסי הגומלין בין סביבה (תרבותי) לתורשה (ביולוגיה)? האם קמטים זה לתורשתי כמו אמא או תרבותי ? מדובר באינטראקציה. האם תרבות שיזוף מבטיחה יותר קמטים? שאלות נוספות הם לגבי האינטליגנציה- כמה זה תורשתי וכמה זה סביבה? בודקים זאת ע"י מחקרים עם תאומים.
שתי דוגמאות נוספות למה שנראה ביולוגי, אך הוא תרבותי:
1. אוכל- אם אני מסתובבת בפיליפינים ואני רעבה כיוון שגנבו לי את האוכל, לפתע אני רואה אטליז שמרחוק נראה מגרה, אך מקרוב זה כלב- זה לא יעורר את בלוטת הרוק. כלומר, הרעב הוא לא רק ביולוגי, אלא מאוד תרבותי- אני לא אוכל משהו שאני יודעת שמבחינת תרבותי הוא לא לאכילה. אנתרופולוג יצא לעבודת שדה אצל האינואיטים ואמר שהוא אוכל את הכל, אך לא בהכרח אהב את זה. יום אחד ניגש אליו נער ממשפחה שאצלם חי ולפי החיוך הבין שיש לו משהו מיוחד ביד. הוא הסתכל וראה שזה ביצה של ציפור, למרות שאכל כבר ביצה של ציפור הוא הסתכל יותר לעומק הוא ראה עובר של ציפור לא בשל- הוא הבין שאם הוא יאכל את זה הוא יקיא- לבסוף, הבין שהוא לא אוכל הכל, יצר התרבות שלו. אם היה אינואיטי היה מבין שזה מעדן. מסקנה: אנו יצורים תרבותיים גם בהיבט האוכל.
2. מין ומיניות- נראה לנו שהוא ביולוגי לחלוטין, אך מושפע מהתרבות. אנו מכירים שיש לנו הורמונים שמתחילים לעבוד בגיל מסוים והמיניות יוצאת החוצה. האם יש התערבות תרבותית? דת- הנצרות מגבילה תנוחות מיניות. הפתיחות למיניות היא שונה בין חברות, בין דתות, המודעות בחברות שונות וכו'. "הפסיכולוגיה המשווה" הוא תחום שחוקר משווה בין בעלי חיים ואנשים. בהיבט של מיניות, הפסיכולוגיה המשווה גילתה שגם דברים ביולוגיים לחלוטין מושפעים תרבותית .כיווני המחקר:
א. שינוי הורמונאלי- אנו יודעים שההורמונים קובעים את ההתנהגות המינית, אך מה קורה אם מסרסים את החיה, או את האדם? משווים בין חיות לבני אדם וגילו יחס מדויק בין רמת המורכבות של החיה, לבין האדם זה ביולוגי או למידתי. כלומר, אם אני לוקח ומסרס עכבר ומאבד את העניין במין, וכך לגבי עכברה. ככל שאני עולה בסולם המורכבות של החיה, ההשפעה על ההתנהגות הופכת להיות מורכבת יותר. לדוגמא: אם אני מסרס כלב, זה מונע תוקפנות אך לא מפסיק את החיזור. אם אני מסרסת בני אדם או קופי אדם- התמונה נהיית יותר מגוונת. כלומר, זה תלוי בגיל הסירוס: אם אני אסרס מוקדם, הם יאבדו יותר את העניין במין. אם אני מסרסת מאוחר, נוצרת התנהגות מעורבת תלוית תרבות. ב. פגיעות מוחיות- מחקר שהוא הפוך מהעניין. קודם כשהפסקנו הורמונים פגענו בביולוגי. במקרה זה ניתן לפגוע בלמידה. למשל, לקחתי עכבר ופגעתי בלמידה, מה קורה בהתנהגות המינית? ככל שאני עולה במורכבות של החיה, התגובה היא שונה. כשאני פוגעת באזור הלמידה של העכבר, לא משתנה כלום באזור המיניות שלו. כאשר אני מגיעה לכלב או חתול ופוגעת באזור הלמידה, חלק נפגע וחלק לא. כאשר מגיעים לאדם ונפגע להם אזור הלמידה, מקבלים התנהגות מגוונת- או שגובר החשק המיני (לפעמים מאבדים מעצורים מיניים), או שמאבדים את היצר המיני לחלוטין.
לסיכום: ביולוגיה מרכזית ביותר בחיות נמוכות, ומשנית בגבוהות. למידה משנית בנמוכות, ומרכזית בחיות המורכבות. למידה יותר משחקת תפקיד אצל בני אדם.
כדי שאנתרופולוגים יחקרו את העניין הזה, איך הם יעשו את זה? מה נצפה למצוא? נצפה לראות כי השונות בין תרבויות תהיה עצומה. זה בדיוק מה שמצאו. המשותף בהתנהגויות המיניות- חדירה של הגבר,נטייה לקיים יחסי מין בפרטיות, ובנוסף שנוטים לקיים יחסי מין בלילה. השונה: ההתנהגות המינית חוץ משלושת הדברים האלו כל שאר הדברים שונים- מה סקסי, מה מושך. דברים אלה גם שונים בזמנים שונים. פעם נשים סקסיות נחשבו לבנות ולכן היו הולכות עם שמשיה, כיום הסקסיות נחשבות כשזופות. אני אצפה למצוא גיוון בהתנהגות המינית. ישנם הרבה התנהגויות אחרות שהם ביולוגים כגון בכי או חיוך.
3. The integrated - הלימה, התאמה. חלקי התרבות השונים אינם אוסף מקרי, אלא יש ביניהם אינטגרציה. יש שלוש דרכים לקבל משהו חדש/ שינוי: 1. לקבל במלואו. 2. לדחות אותו במלואו. 3. לקבל אותו תוך שינויים.
איך נוצרת הלימה? קבלה , דחייה או קבלה עם שיוניים. אינדיאנים לא קיבלו את הכפתורים של האירופאים, אבל הפכו את זה לעגילים או שרשראות. מה שקובע אם מקבלים / דוחים או משנים זה מה שקיים. לאט לאט, מה שקיים קובע מה יקרה פה ולאט לאט הקיים קובע ונוצרת הלימה בין המרכיבים, זה משתלב אחד בתוך השני באינטגרציה. ההלימה בין מרכיבי התרבות וחלקיה. דוגמאות להלימה זאת: ראשית, לקחו כפתורים מאירופה לאמריקה. השבטים האינדיאניים אימצו אותם כעגילים. שנית, חוק ההפלות בישראל – אין סיכוי לחוקק חוק כזה, בגלל עניין תרבותי. שלישית, זקנה במערב – במערב נהוג לשלוח זקנים לבתי אבות. אצל האינואיט יוצאים לשלג בגיל מסוים, ברגע בו אתה הופך מעמסה על המשפחה, ואז מתים. רביעית, נשים אתיופיות שמחונכות לצניעות יתקשו בתפקידי ניהול. חמישית, האינואיט אימצו את הנצרות – לא מתייחסים לאלוהים וישו הטובים, אלא לשטן שאותו יש לרצות. השטן הולם את התרבות האסקימואית. Satanic השטן הוא הדמות החשובה בתרבות האינואיטית (בעבר היו אלה אלים רעים).
4. Characteristic of members of a society – מאפיין של האנשים בחברה. מה ההבדל בין חברה לתרבות, האם זה לא אותו דבר? בקורס נשתמש במושגים לחילופין כאילו הם אותו דבר כי אין תרבות בלי חברה ואין חברה בלי תרבות בחברה האנושית. יש חברות בלי תרבות לדוגמא אצל בעלי חיות, דבורים יש להם חברה במפורש, פועלות, מלכה וכו' אבל החברה פועלת ע"פ אינסטינקט ולא תרבות, אין למידה. אצל בני אדם זה אחרת, זה מושג דומה. אבל קונספטואלית, מושגית זה לא אותו דבר, אפשרי חברה בלי תרבות ותרבות בלי חברה. חברה- קב' האנשים הבודדים היחידים האורגניזמים. תרבות- דרך החיים של מקבץ האנשים, בצורה אחרת ניתן להגדיר כדרך החיים של החברה המסוימת.
לסיכום, תרבות היא "סך הכל של התנהגות נלמדת אשר נמצאת בהלימה ומאפיינת חברה מסויימת" (הובל).

אנתרופולוגיה (איך חוקרים תרבות)
אנתרופולוגיה היא הדיסציפלינה שחוקרת תרבות. אם אשאל מהי אנתרופולוגיה וכל אחד יאמר משהו, הסיכוי גבוה שכל הגדרה תתקבל. אנתרופולוגיה היא אימפריאליסטית, ניתנת להגדרה יותר מצורה אחת, נכנסת להמון תחומים.
כל אנתרופולוג עוסק במשהו/ תחום תוכן אחר. כלומר, השאלה המתבקשת היא מה המשותף לכל המאמרים והחוקרים האנתרופולוגים- שכולם צופים וחוקרים בני אדם. מחקר האדם. אנתרופוס= אדם. לוגיה= ידע / תורה.
אנתרופולוגיה- מחקר האדם בכל מקום ובכל זמן. ארכיאולוגיה כוללת מחקר אדם לאחר המוות, עצמות. אנתרופולוגיה חוקרת את האדם על כל מרכיביו, הפוליטית, המדיני, הפסיכולוגי, סוציולוגי (פולשנית), כלכלי, חומרי, אומנותי.
הגדרה זו לא הייתה כך בתחילת הדרך, בתחילה אנתרופולוגיה יוחסה לחקר חברות פרימיטיביות לא במובן שלילי אלא חברות ללא כתב. אך כיום זה נשמע שיפוטי ולכן יצא מכלל שימוש, מדברים על הגדרה ניטראלית. לאנתרופולוגיה שני כיוונים: אחת ביולוגית והשנייה תרבותית.
 אנתרופולוגיה ביולוגית- חוקרת את האדם כחייה. אנתרופולוגיה ביולוגית חוקרת גזעים שונים, השפעת הסביבה על היבטים שונים. לדוגמא, חקר האבולוציה, השאלה במה שונה אנתרופולוגיה ביולוגית מביולוגיה? אם רוצים לחקור אבולוציה, צריך לבחון האם אני רוצה ללמוד על אבולוציה באופן כללי גם של צמחים, בע"ח ואדם אז ניגש לביולוגיה כי האדם הוא הבט אחד בלבד. אך אם אני רוצה להתמקד באבולוציה של האדם ניגש לאבולוציה של אנתרופולוגיה ביולוגית, זאת כיוון שהתרבות משפיעה על האבולוציה : באמצעות תזונה (כפי שהוצג שיעור קודם), או באמצעות חוקי גילוי עריות שזה תרבותי, משפיע על האבולוציה כי גורם לי להתחתן עם אנשים מסויימים, יש חברות שאסור להתחתן 20 דורות מצד האימא. בחברות אחרות מותר להתחתן עם הדוד, לדוגמא אצל היהודים 11% בחברה החרדית עושים זאת. החוקים התרבותיים קובעים גנטיקה ואבולוציה ואיזה מחלות יעבור (טאיי זקס), דעות קדומות משפיעות, שחור מתחתן עם שחור ולבן מתחתן עם לבן זה קובע את מעבר הגנים ואבולוציה. כדאי שאנתרופולוג ידע את החוקים על מנת לחקור אבולוציה. לסיכום, אנתרופולוגיה ביולוגית הוא ענף אחד של אנתרופולוגיה ולא נעסוק בכך בקורס.
 אנתרופולוגיה תרבותית חברתית- חוקרת את האדם כיצור חברתי ותרבותי. באנגליה הדגש יותר חברתי ואנתרופולוגיה נחשבת כסוציולוגיה השוואתית ובארה"ב דגש יותר לתרבותי פסיכולוגי ועוסקים באנתרופולוגיה נטו.

איך האנתרופולוג חוקר תרבות? בהקשר זה צריך להבין את ההבחנה בין אתנוגרפיה ובין אתולוגיה. אתנוגרפיה – הנתונים, העובדות. אתנולוגיה – ההסבר, התיאוריה, ההבנה של הנתונים.

אתנוגרפיה - הנתונים, העובדות, צילום הנתונים, כלומר תיאור מפורט של תרבות מסויימת או היבט מתוכה. גם הדו"ח על התרבות נקרא אתנוגרפיה. (כלי: עבודת שדה)
אתנולוגיה- זה ההסבר, התיאוריה, ההבנה כלומר הניסיון להסביר את העובדות האתנוגראפיות שנאספו. (כלי: השוואה)
שני מושגים אלו לא מנותקים, אין אחד בלי השני, יש לראות זאת על קו רצף בין קוטב אחד אתנוגרפי לקוטב אתנולוגי. מדוע אין אתנוגרפיה בלי אתנולוגיה? למה אין תיאור בלי פרשנות? בתיאורים שונים הקטגוריות משתנות, כלומר, כאשר אנחנו נחלק לקטגוריות ונציג אתנוגרפיה היא לעולם לא טהורה כי צורת הארגון שלה מלכתחילה היא כבר פרשנות. זאת אומרת כאשר אני אומר "המבנה הפיזי" של הכיתה, אני בחרתי כך. אחר יכול לבחור את המבנה החברתי / אנושי. הארגון הוא אחר, ושונה בין אנשים. תיאור נתונים בלי קטגוריות עשוי לשעמם, הקטגוריות והפרשנות היא של החוקר וע"פ השקפתו ולכן האתנולוגיה חשובה. עצם החלוקה לפרקים וקטגוריות זה אתנולוגיה. לדוגמא, מפרידים באתנולוגיה בין כלכלה ובין דת, אך בעולם בפועל אין הפרדה כזו והם שלובות זו בזו, ההפרדה היא אתנוגרפיה שכוללת פרשנות.
לדוגמא: תרגום מושגים, נירוונה- איך מתרגמים אותו, יש בעיית תרגום, כאשר אני מתאר זאת אין לי דרך ולכן האתנוגרפיה כבר מלאה פרשנויות. המילה חסד בעלת קושי לתרגום לאנגלית, חסד הוא לא תיאור אתנוגרפי כי הוא כולל היבטים פרשניים. לכן אנו מציעים שאתנוגרפיה ואתנולוגיה לא טהורים בפני עצמם ויש רצף בינהם. מהכותרת של המאמר ניתן לדעת לאיזה קוטב זה הולך.
אתנוגרפיה חוקרים באמצעות עבודת שדה ואתנולוגיה באמצעות השוואה בין תרבותיות, משווה היבטים בתוך האתנוגרפיה. אתנוגרפיה זה איסוף הנתונים ואתנולוגיה זה פיתוח התיאוריות דרך השוואה בין תרבות וחברות.
אנתרופולוגיה ע"פ גדי כוללת 3 מרכיבים: א. חוקר תרבות- האדם כנושא תרבותי. ב. אוסף נתונים בעזרת עבודת שדה
ג. מפתח תיאוריה בעזרת השוואה בין תרבותית.

עבודת שדה- תצפית משתתפת, עבודה שנעשית בסביבה הטבעית של הנחקרים, יוצאים לחקור את האדם / הקבוצה במקום שהוא חיי. היתרון בצורה זו הצפייה וההשתתפות, צופה משתתף בכל הפעילויות. לא ניתן ליזום השפעה של חברות רב לאומיות על קב' ביער האמזונס אך ניתן לצאת ולחיות שם ולראות אם יש השפעה של חברות רב לאומיות על החברה הזאת. במקום לעשות ניסויים אנחנו צופים בכיוון האנושי הקיים, בתרבות האנושית ומסתמכים על אתנוגרפיה ועל השוואה בין תרבותית.
• עבודת שדה אתנוגראפית- מחקר ממושך של חברה במקום שהיא חייה בו שנועד לאסוף אינפורמציה מפורטת ומעמיקה על אמונות רעיונות עמדות ופרקטיקות / נוהגים בחברה דרך השתתפות בפועל בחיים החברתיים בה. בתוך עבודת שדה, תצפית משתתפת- שיטת החקירה לפיה האנתרופולוג לומד וחוקר את אמונותיה ונוהגיה של קב' תרבותית באמצעות השתתפות חברתית ותצפית אישית מתוך הקהילה לאורך תקופה ממושכת. כאשר אתה משתתף אתה לומד יותר פרטים ואתה נכנס לקונטקסט. כאשר נכנסים לחברה זה יש יותר יכולת ללמוד עליה. דווקא בחברה שאתה לא מכיר יש יותר סיכויי שתלמד אותה ועליה דברים שלא היית מצליח להגיע אליהם בחברה שאתה כבר מכיר כי בחברה שלך יש לך דעות קדומות וניסיון אישי.
• חסרונות דילמות וקשיים בעבודת שדה:
1. החוקר צריך להשתלב בחברה לא מוכרת לו – איך הוא נכנס לשם? איך יוצרים קשרי ידידות שיאפשרו מגורים במקום והשתלבות מקסימאלית? כדי להיכנס לחקור כפר ערבי בצפון – איך ניצור קשרים? באילו חוגים נסתובב?
2. החוקר צריך לבחור עד כמה להיות כמוהם? "Wannabe" – עד כמה הוא הופך חלק מהם ועד כמה הוא משפיע בהשתתפותו על הנעשה. זהו קושי של תצפית משתתפת – צריך להיות כמו כדי להיכנס לשיתוף בתופעה, אך מה הגבול? אף פעם האנתרופולוג לא הופך ממש "כמו" – אך עד כמה לנסות? (מאמר "קרן רחוב").
3. הלם תרבות – החוקר נכנס לחברה לראשונה וצריך ללמוד את שפתה. החוקרים, גם אלה הפתוחים בדעותיהם, עדיין ימצאו תופעות מוזרות שיהוו הלם תרבותי.
4. בעיות אתיות – בעיות מוסר. למשל, אישה כורעת ללדת בשבט אקפלה באפריקה. יש אנתרופולוג שנמצא באותו זמן בשבט. הלידה מתארכת וקשה, ולאנתרופולוג יש מכונית. הצ'יף מאמין בשאמאן שמסייע ללידה ובסגולותיו. האם האנתרופולוג יכול לצאת נגד הצ'יף והשאמאן או מצד שני להשאיר את האישה למות? כעת יש דילמה אטית, האם להציל אותה ולהסתכן בהתערבות מעבר לצפייה גם התערבות. (בסופו של דבר אשתו של האנתרופולוג הסיעה את היולדת לביה"ח והצילה אותה).

מחקר השוואתי בין תרבויות: אוספים את האתנוגראפיות ומשווים. מבצעים פיתוח תיאוריה על בסיס הנתונים שנאספו בחברות השונות. ההשוואה מביאה להבנה הרחבה ביותר של התיאוריה. "מרגרט מיד (Mead): התבגרות בסמואה" – חקרה התבגרות בסמואה לעומת חברות אחרות ומערביות. היא גילתה שאין אוניברסאליות בסערת גיל ההתבגרות. היא טענה בעקבות מחקרה, שבסמואה אין סערה, קיום יחסים נחשב חופשי וההתבגרות רגועה יותר. ההשוואה הביאה למסקנה תיאורטית. מספיק שהיא מראה שבחברה אחת אין מרד בגיל ההתגרות, ניתן להסיק מכך שזה לא אוניברסאלי. לכן ההנחה שלנו שזה ביולוגיה היא לא נכונה. היא הראתה שדברים מסוימים, הם נחשבים אוניברסאליים, אך הם לא. כפסיכולוגי ניתן להשוות בין שיטות טיפול בין תרבויות. פעמים רבות תהיה השערה תיאורטית שלאמונה יש אלמנט מרפא בתרבויות שונות – אחד המרכיבים המשותפים בין תרבויות העולם היא האמונה ככוח ריפוי נפשי, פסיכולוגי (רופאים, למשל, לא מכניסים לניתוח אנשים שלא מאמינים ביכולתם להירפא. צריך רצון בשביל להתעורר מהניתוח).

תקשורת: תקשורת נחלקת לשני סוגים: תקשורת מילולית ותקשורת בלתי מילולית.
תקשורת מילולית: השפה, קיימת הרבה לפני האנתרופולוגיה. חקר השפה שייך לבלשנות ולא לאנתרופולוגיה בישראל ואירופה. בשאר העולם, חקר השפה שייך למחלקת האנתרופולוגיה.
סמלים- כדי להבין שפה, צריך לדעת מה זה סמל. הלן קלר הייתה ילדה עיוורת וחרשת ולכן גם אילמת. היא גדלה במשפחה אמידה בארה"ב וזכתה לקבל טיפול ממטפלות. רוב המטפלות לא החזיקו מעמד והתחלפו. הסיבה הייתה הקושי בתקשורת – התנהגה כפרא, טעמה ומיששה מזון של כולם, זרקה חפצים, טיפסה על שולחנות. עד שבאה מטפלת שרצתה להשתמש בשיטת ה"עיצוב" ע"י חיזוקים – מניעת אוכל עד שתתנהג כשורה. להורים היה קשה להסכים לשיטה הזו, ושברו למטפלת את השיטה. בשלב מסוים המטפלת ביקשה לגור עם הלן לבד בבקתה בתחום החווה שלהם. שם היא הצליחה לחנך אותה בשיטה הזו – לאכול בסכין ומזלג, נימוסי שולחן, התנהגות בציבור. המורה רצתה גם ללמד אותה מילים – היא הקישה לה על היד דפוס מסוים של הקשות שתואמות להברות מסוימות. היא הכניסה לה את היד למעיין והקישה "מים" שוב ושוב. בשלב מסוים הגיע רגע מרגש, שאותו תיארה הלן קלר עצמה בבגרותה, שבו קלטה שהברות חוזרות על עצמן שוב ושוב, תפסה שיש קשר ("מ" במים היא כמו "מ" בשמים) – קלטה מהם סמלים. מ' הפכה עבורה סמל. ברגע זה היא הפכה לבן אדם – ברגע שבו אתה קולט מה זה סמל. אין צורך לקלוט אלפי ווריאציות שונות של דברים, אלא לקלוט את 22 הסימנים שבשילובים שונים יוצרים סמלים. יותר מאוחר התברר כי היא אינטליגנטית והפכה להיות דמות מוכרת בארה"ב. היא והמורה כתבו ביוגרפיה וטסו ברחבי ארה"ב, וקידמו את עניין הטיפול בחירשים ואילמים מלידה. בתוך הסיפור אנו מגדירים מה זה סמל. סמל בעל 3 אפיונים:
1. תצוגתיות- משהו שמייצג דבר אחר.
2. שרירותיות – אין קשר הכרחי בין הסמל למסומל, מה שהוא מייצג. זה הבחנה מקשר איכותני
הסכמה חברתית – צריך שכולם יסכימו שצליל מסוים מסמל משהו. אם נצרח "אש" בעברית באולם קולנוע אמריקאי, אף אחד לא יגיב. כיוון שאין סמל אוניברסאלי המגדיר מהו אש. זה נבדל מהסמלים הביולוגים- צווחה של ציפור בכל הארצות, נשמעת אותו דבר. לעומת זה, המילה שרפה לא עובדת. שפה מורכבת מסמלים. יש יותר סמלים בשפה המילולית מאשר בלא מילולית.

בהקשר לתקשורת מילולית ישנם 3 תחומי מחקר ועניין. מתוכם ב-2 יש תרומה מינימאלית ואנתרופולוגיה והשלישי נותן תרומה רחבה:
1. בלשנות תיאורית Descriptive Linguistics – תיאור של שפה ברגע מסוים. נקראת גישה סינכרונית, ללא מימד זמן. היא מתארת את השפה כפי שהיא עכשיו או לפני 20 שנה. היא לא עובדת על מימד העומק- על המימד ההיסטורי. לדוגמא: חוקי הדקדוק- מהם הרכיבים של השפה, התחביריים של השפה. תיאור השפה ברגע מסוים- כמה מילים קיימות, מהם המילים וכו'.
2. בלשנות היסטורית Historical Linguistics – גישה שנקראת דיכאונית בה הדגש הוא על תהליכים דינאמיים, מתפתחים. יש מימד זמן. למשל: איך שפות מתפרצות, מתפתחות, מתי. משאלות רחבות לשאלות מצומצמות. נושאים רחבים: מתי השפה העברית התפצלה מהערבית? איך נוצרות שפות חדשות? התייחסות למשפחות של שפות) ועד לנושאים מצומצמים: כגון מתי "לגמור" הפכה מילה גסה? מתי הפכה המילה "קול" למקובלת כשמקורה בגטו השחור בארה"ב? איך סלנג הופך לגיטימי? מאיפה יש פרשנויות שונות לביטוי "חבל על הזמן?" מתי המילה "חתיכה" הפכה מעלבון למחמאה?). בלשנות היסטורית בוחנת למה מילים מסוימות מתקבלות ואחרות לא? מדוע אנו לא קוראים לטלפון "שח-רחוק" כפי שדורשת האקדמיה? האסקימואים שנתקלו לראשונה בנשיקות על הפה המערביות קראו להן פוביצ'יק (ציוץ של עכברים).
האנתרופולוגיה תורמת מידע רחב לשפות לא מוכרות ולא ידועות. היא מוסיפה מידע מתרבויות שונות, שפות שלא מוכרות במערב. דרך זה היא תורמת מידע להשוואה בין תרבותית. כל עוד שחוקרים אנתרופולוגיים חוקרים את השפה שלו, הם לא יידעו שפות אחרות. התרומה האנתרופולוגית היא הרחבת הידע.
3. יחסי גומלין בין תרבות לשפה:
א. איך תרבות מעצבת שפה- השפה נענית לצרכים התרבותיים. צריך מילים אשר יתארו דברים בכל העולם. צריך שאנשים יידעו לתקשר אחד עם השני. במילון האמריקאי יש מאות מילים שקשורות באוניות, כיוון בריטניה המון שנים הייתה מעצמה ימית. היו צריכים שמות לכל מיני תפקידים על הספינות. ב-20 שנה האחרונות השפה נענתה לתרבות בעזרת הטכנולוגיה- נכנסו מילים חדשות אשר קשורות לטכנולוגיה החדשה "שדרוג", "תוכנה" ,"באג" וכו'.. בנוסף, יש תרבות של תקשורת וממציאים מילים סביב זה: "מיסרון", "קרדיט" וכו'.. כמו כן תרבות מעצבת שפה ע"י היווצרות דיאלקטים בתת-תרבויות, לדוגמא: בסדרה זינזאנה יש שפה של אסירים. המשטה הוציאה מילון כדי שיידעו מהי השפה: מלון- תא. דאבל- לפרוץ לבית. יש תת-קבוצות בחברה כמו אסירים, מעמד נמוך מול גבוהה וכו'.. יש להם דיאלקט- שפה משל עצמם. יש שייטענו שזה מגיע לכך שזו שפה נפרדת. יש מי שטוען שהשפה של השחורים שהתפתחה היא ממש לא אנגלית, אלא שפה אחרת. דוגמא נוספת: דיאלקטים חברתיים- בקבוצות חברתיות שונות שיש להם שפה. מישהי עשה מחקר לביטוי מילה, אשר בתרבויות שונות יש צורה אחרת של ביטוי השפה. השפה נענית לתרבות בכך שהיא הופכת להיות כלי למאבק תרבותי- פעם היה אסור לכתוב שפה זרה בתרבות שונה.
ב. איך שפה מעצבת תרבות- היפותזת ספיר- וורף: שילוב של שני חוקרים שבזכותם נוצרה היפותזה הטוענת כי השפה מעצבת את דפוסי החשיבה. אנו שופכים את החשיבה לתוך המילים. המילים הם התבניות. הטענה היא שאנו רואים את העולם דרך השפה. היא קובעת את הסדר בעולם מורכב ומסובך. לדוגמא: צבעים- איך תרבויות שונות מחלקות את הצבעים? אנו מחלקים אותה בצורה מסוימת, אך יש קבוצה הנקראת האנונו שמחלקים את הצבעים רק ל-4, כאשר אחד מהם נקרא מררה שהוא מרכיב הכולל מיהו צהוב, כתום, אדום ועד הסגול. יש להם 4 צבעים בלבד.
דוגמא נוספת: שבט הדני- יש לו מספרים שהם: 1,2 והרבה. כך הם רואים את העולם. מבחינתם השפה יוצרת את הצורה לפיה אנו רואים את העולם. יש ספר שנקרא "ניסה"- המתאר אישה, ניסה מדברת על 3 גברים, על היחס אליהם, על הנאמנות וכו'.. אך איך לא מוזכרת המילה אהבה? האם יש אהבה כאשר היא לא רשומה? הלן קלר אומרת שהיא לא זוכרת את עצמה כועסת, עד גיל 5 בו היא למדה את השפה, היא זוכרת שהיא רקעה ברגל, אך לא את הרגש, כיוון שלא הייתה לה את המילה. השאלה הפילוסופית היא האם יש לנו רגשות שהן בלתי תלויות במילים? אנו רואים שהשפה יכולה לקבוע את התרבות. קבוצת לסביות אמריקאיות ניסו לשכתב את התפילות כדי שאלוהים לא יהיה גבר- היה להם קשה עם זה.
לסיכום: הבסיס לכל תרבות ותקשורת, והייחוד של האדם- הוא הסמל, השימוש בסמלים.

תקשורת לא מילולית: מסרים המועברים שלא באמצעות שפה. זה תחום הולך ומתפתח. התפתח מהפסיכולוגיה. נושא זה הפך להיות מרכזי, אך חדש מתחום התקשורת המילולית. תחום זה פורח כיוון שללא תקשורת אין תרבות. יהיה קשה ללמד הרבה דברים. לדוגמא: כשפונים לחבר ואומרים "אני רוצה לרצוח אותך" בחיוך, האם זה כך? לא, כיוון שהחיוך שלי העביר מסר הפוך. זה אומר ששפת גוף זה דבר חשוב מאוד. בפסיכולוגיה יש מושג שאותו המציאה נועה אשכול- "שפת התנועה". באנתרופולוגיה הקשר הוא לתרבות. – בהתבוננות בשתי תמונות זהות של אותה אישה, 90% מהגברים בחרו בתמונה הימנית בה האישונים מורחבים יותר. הגברים חשבו שמדובר באותה אישה, אך בחרו בצד הימני. אישונים מורחבים משדרים ריגוש ("לעשות עיניים"). הרמז הוא תת סיפי ומשפיע על ההתנהגות. אפשר לגרום לאדם לנוע לצד אחר בחדר, לא נקשיב לו כשיעמוד בצד מסוים ונקשיב בצד אחר. יש סיכוי גבוה שהאדם ינוע בלי לדעת למה. תקשורת לא מילולית מאוד משמעותית לתרבות.
חוקר בשם אפרון חקר את הנושא הזה ב-1942 – הוא צילם בפארקים ציבוריים בניו-יורק אנשים וחקר שפת גוף. מצד אחד צילם יהודים ומצד שני איטלקים. הוא מצא שהיהודי מדבר עם הידיים, אך בתנועות מהמרפק ומטה. האיטלקי מדבר מהכתפיים. בנוסף, היהודי מדבר עם יד אחת והאיטלקי את שתיהן. היהודי מניע יותר את הראש, והאיטלקי פחות ראש. היהודי יותר נוגע והאיטלקי לא נוגע. הוא בדק את זה בדור שני, דור הילדים ואח"כ בדור הנכדים של יהודים ממזרח אירופה ואיטלקים. הוא גילה כי בדור הנכדים זה מתחיל להעלם- הם מתחילים להיות אמריקאיים.

אפשר לבחון את התקשורת הלא מילולית בסיוע היבטים שונים בחקר שפת הגוף:

קירבה מרחבית- השונות הבן- תרבותית לגבי הקרבה בין בני-אדם
* מרחק אינטימי – המרחק בין שני אנשים בעלי קשר אינטימי. מהו המרחק בין בעל ואישה, בין חברה לחבר? יש הבדל בין זוגות חילוניים, חרדיים, בדואים. בתרבות מסוימת האישה הולכת 3 מ' מאחורי בעלה. מחקר שנעשה בגנים ציבוריים הראה מרחקים בין חברים. אצל חרדים האישה עולה לפני הבעל לאוטובוס. "שמירת נגיעה" היא כלל תרבותי, למשל. יש הלימה להיבטים אחרים בתרבות.
* מרחק אישי/ אינטימי ("Buble") – המרחק ששומרים אנשים בעלי אותו תפקיד, מעמד, כשאנו עומדים בתור, באוטובוס. מעין "בועה" המקיפה אותנו מול שאר בני האדם (אפשר למדוד בסמ' מתי נתחיל לחוש שלא בנוח).
* מרחק ציבורי – בין בעלי תפקידים שונים בחברה במצבים ספציפיים. מרצה עומד במרחק מסוים מהסטודנט בהרצאה, ובמרחק אחר בשעת קבלה. משתנה מתרבות לתרבות – אפשר למדוד מתי איש שיווק בתרבות מסוימת מייצר קרבה ע"י המרחק ומתי הוא כבר יוצר איום (קרוב/רחוק) – מה המרחק המתאים פיזית בכל תרבות בשביל לשווק מוצר. אנשים שנוסעים/עוברים בין תרבויות צריכים להתאים את המרחק שהם שומרים מבני התרבות.
שלושת הדברים האלה מדידים, ושונים מתרבות לתרבות.

מגע גופני- מגע גופני עוסק באיזו מידה תרבויות שונות מכתיבות איך ועד כמה מותג לגעת באדם האחר בתוך התרבות. מהם האזורים המותרים והאסורים. ניתן לעשות השוואה בין תרבויות. כל מי שהיה במרוקו יודע שיש המון הומוסקסואלים כי הגברים הערביים ובייחוד הצפון אפריקאים הולכים יד ביד. לעומת זאת בתרבות המערבית זה נתפס לסימן של אינטימיות, אצל הערביים זה אינטימיות חברית בלבד. בתרבות ישראלית אם נראה 2 נשים אשר משלבות זרוע יד ביד לא נעשה מכך עניין, אך כאשר מדובר בגברים זה מתקבל אחרת. יש הבדלים בין המינים בתרבות המערבית וגם בתרבויות אחרים. אך אם הגברים מאוד מבוגרים, זה יראה פחות אינטימי.

הבעות פנים - ישנן הבעות אוניברסאליות מולדות. ישנן הבעות שמשתנות בין תרבויות ויש בהם למידה.
אוניברסאלי: אושר/חיוך, כעס- גם הבעת כעס לא נלמדת. עצב, סלידה, הפתעה, רתיעה, פחד. כאשר נתנו לכל מיני שבטים הם זיהו את הפרצופים כאושר או רתיעה וכו'.
חוקר בשם אקמן חקר את ההבעות האוניברסאליות, בצ'ילה ובברזיל אשר מזהים אותם פרצופים. גם בכי זה דבר מולד. התרבות מתערבת בשאלה מתי בוכים, כמה ואיך. לדוגמא בלוויות של היוואים בהם נאסר על בכי.
יש רגשות אחרים שאין עליהם הסכמה בין תרבותית הקשורות בלמידה. כמו כן חקרו ברומנים סיניים/ טקסטים אם רגשות מסוימים מיוצגים ע"י אותם סימפטומים כמו בתרבות המערבית ומצאו כי יש דמיון בהסמקה, חיוורון, זיעה קרה, רעידה, עור ברווז. אך עם זאת יש דברים שמבוטאים אחרת – "שלחו החוצה א לשונותיהם" = בתרבות המערבית זה ייחשב זלזול, בסין הבעה כזו תחשב כהפתעה. ספיקת כפיים נחשב בסין ביטוי לדאגה או אכזבה. "גרד אוזניו ולחיו" = סימן לאושר. "עיניה התעגלו ונפתחו לרווחה" = כעס. גם אם ההבעות אוניברסאליות, יש להן ביטויים אחרים. דוגמא נוספת של איפוק וחסכונות בחיוכים- בשבט השאיין באמריקה – חוקרים חשו שם לא רצויים, כי תמיד נציג השבט הסתכל אליהם בחומרה ומעולם לא חייך. אצלנו מצופה שכשאדם פותח דלת עבורך והוא צפה לך, הוא מחייך אליך.

חוקי השתיקה- מתי אני שותק ומתי אני מדבר. יש חוקים של דקדוק. דקדוק של שפת גוף. מערכת כללים שאנו יודעים באופן לא מודע. סטודנט שנפגש במרצה באוטובוס – האם מצופה ממנו לדבר או לשתוק? מצופה שיאמר משהו. חוקי השתיקה הם כאלה שאפשר לשתוק רק אם יש אינטימיות מוחלטת או זרות מוחלטת. בכל רמה אחרת צריך/מצופה לדבר, להתעניין בשלומו וכו'. מדובר ברצף מאינטימיות עד זרות, באמצע מצופה ממך לדבר ואף חובה, בקצוות אתה יכול לשתוק.

שלושה מקורות לתקשורת לא מילולית:
1. מקור מולד – הבעות פנים ורגשות אוניברסאליות, למשל, בכי, צחוק, חיוכים, הבעות רגשות, הבעות פנים וכו'.
2. תקשורת שנרכשת ע"י חיקוי – לא מודע- אנחנו מחקים כילדים את הגדולים כמו למשל חוקי השתיקה, המגע בין המינים ובמינים לבין עצמם. מבנה הגוף מזמין צורות מסוימות (איך משלבים ידיים? איך יוצרים מגע עין? הגוף מזמין אך התרבות יכולה לעצב את זה). בתרבות האמריקאית אם אתה גבר אתה לא יכול לשבת רגל על רגל אלה רגל אחת על השנייה ב-90 מעלות, אצל המוסלמים אם תשב ככה בישיבת עסקים ותפנה את סוליית הנעל, לא תתקיים עסקה. צורת הישיבה בתרבויות שונות משתנה, כחלק מהחיקוי. נוער בסרטים של שנות ה-50 יושבים בכיסאות בכיתה, בשנות ה-60 יושבים על הרצפה. יש המון חיקוי לא מודע, מחקים את הגדולים. גם טון והדגשי הדיבור משתנים בין תרבויות – בישראל מדברים בטון גבוה ובצעקות בהפעלות למשל ,"לא שומעים אתכם.. לא אכלתם הבוקר", לעומת זאת, באנגליה אם תתנצל אם בנה הרעיש ברכבת. בישראל התחום הפרטי והציבורי מתערבבים. אנחנו מחונכים ע"י התרבות לדבר בעוצמות מסוימות. התרבות מעצבת. אנו לא מבקרים זאת , מדגישים שמדובר בלמידה לא מודעת.
3. למידה מודעת – שריקה, קריצה, למשל, נלמדת במודע. ילדים מלמדים ילדים אחרים לקרוץ. לחיצת יד גם היא נלמדת באופן מודע. בחור ישיבה חרדי לומד ללחוץ את יד רבו ברכות כאשר היד כלפי מעלה, או "תלחץ את היד כמו גבר", לעומת לחיצת היד של יוצאי אתיופיה. התרבות מכתיבה, וגם מכתיבה משמעות, לומדים ללחוץ לחיצה שונה מול האדם שמולנו. המרכיב התרבותי גם בתנועות מולדות הוא מרכזי ביותר.

נישואין, משפחה, ושארות במבט בין תרבותי
כלים אלמנטאריים: כדי להבין משפחה, יש להכיר סמלים מרכזיים בתרבות.
טבלת שארות (מצגת)
 =אישה. = גבר = (קשר נישואין A Finial),  זוג גרוש/ גירושים.
קשר דם- consagunal יהיה בין צאצאים להורים= l קו אופקי. או קשר דם בין אחים ואחיות – קו אופקי [סמלים מקובלים].
בעזרת הסמלים הללו ניתן ליצור טבלאות מסובכות. דוגמא: קל לראות:
הבן של הבת של הבת של האחות של אימא שלי.

 =  =   גבר שנשוי לשתי אחיות.
 =  =   אישה שנשואה לאישה ונשואה לגבר.

בתרבות הסינית לסדר של הלידה יש חשיבות, אחד ראשון, שני ושלישי, נכתוב : סדר הטבלה הוא מימין או שמאל או להפך ע"פ מה שקבעתי. ניתן להסתכל על נישואים כהסכם הדדי של זכויות מוקנות, הסכם חוקי שבו כל צד קונה זכויות בבן הזוג השני, אנו מקבלים את המצב הבא, הזכויות הם לעבודה, מי עובד עבור מי, בנוסף זכויות למין וזכויות לילדים.
עבודה-מין-ילדים. במערב אפריקה אישה בעלת מעמד כלכלי יכולה לרכוש אישה – היא משלמת מוהר עבורה ובנוסף לגבר שלה יש לה גם אישה, בדר"כ מבוגרות. אישה זו עובדת במקומה בדר"כ, היא מעבירה את הזכויות למין לבעלה והילדים שלה, ילדי האישה הנרכשת יהפכו לילדי הרוכשת. בדרך כלל מדובר באישה זקנה שרוכשת צעירה (בתנ"ך: שרה רכשה את הגר, אלוהים נותן זכויות למים לאברהם, נתנה אותה לאברהם והפכה לאימו של ישמעאל).
* גבר שאשתו נפטרה ונשא את אחותה – גבר הנשוי לשני אחיות, אך אחת מהם נפטרה, אי אפשר לדעת אם נשא את שתיהן בו זמנית ואחת נפטרה או שלאחר פטירת אשתו הוא נשא את אחותה. תופעה כזו נקראת sororate – אחות האישה תגדל את ילדי אחותה בצורה הטובה ביותר.
אפשר להוסיף בטבלה מספר נדבכים, דורות בצורה אינסופית. כל פרט בטבלה מאופיין ע"י שלל הקשרים שלו עם שאר הפרטים בטבלה (אב של... נשוי ל... בן של...).

מונחי שארות:
EGO – האדם שמזווית הראיה שלו אנו מביטים על טבלת השארות (יסומן  או  בצבע מושחר).
מספור: מתחילים למספר מהדור הכי זקן. בטבלה ממספרים את שאר הפרטים בכדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם.

מספר 5- בעבור אגו הדוד מצד האם (אח של אמו), 9 - יהיה דוד מצד האבא. דוגמא לתקשורת מילולית- דוגמא לאייך תרבות מעצבת שפה, בן תרבות מערבית זה לא שונה, אבל יש תרבויות שלאנשים אלו יש מונח שונה של קרבה, רק הצד של האבא הוא צד קרובים לך למשל. אנו קוראים לאנשים מדרגות שונות באותה צורה (אח של אבא ואח של אמא ויקראו "דוד" בישראל, במקומות אחרים הם יקבלו שמות ותפקידים שונים). תרבות מעצבת שפה – ושוני בין תרבויות מתבטא בשוני בהתייחסות המשפחתית גם מבחינת שמות תפקידים.
מספרים 20, 18 ייקראו אצל האשכנזים "בן דוד" ללא הבחנה, אצל הספרדים יש הבדל בין "בן דוד" ל"בן דודה" (בהתאמה למין ההורה), דוגמא לעיצוב שפה. חשוב לשים לב להבדל בין דרגות קירבה ודורות בתוך העץ המשפחתי. התרבות קובעת דברים אלו, יש תרבויות ש- EGO קורא ל- 4 , 9, 18 באותו מונח, לאנשים בעלי דרגות קרבה שונות.

ארבע דרגות קירבה שייקראו דוד בישראל: לאח של אבא. לבעל של אחות של אבא. אח של אימא. בעל של אחות של אמא.
שיטות שארות: חברות שונות נוקטות בשיטות שונות של קרבה / דם או נישואין. בבדיקה ככל עולמית של כל התרבויות בעלום נמצאו שתי שיטות ברחבי העולם:
1. השיטה הבילטראלית (דו-צדדית) – מכירים באופן שווה בשני צידי המשפחה, כמו בחברה המערבית. אין אבחנה בין צד האם לצד האב (בטבלה, כל הקרובים הם קרובים בילטראליים מ- 1 עד 20).
2. שיטה היונילטראלית (חד-כיוונית או חד צדדית) – בשיטה כזו יש שתי תת קטגוריות:
א. פטריליניאלית – הקו של האבא.
ב. מטריליניאלית – הקו של אמא.
בטבלת השארות נראה שהקרובים הפטריליניארים – עולים לגבר הראשון, ראש המשפחה, לאנשים הכי זקנים ובוחרים בה את הגבר מהצד של אגו. הוא הפטרי, ממנו מתחילים לרדת בקו. סופרים את כל הילדים של הגברים, שייכים לקבוצה הפטריליניארית (כולל הבנות). בדור הבא יכללו כל הילדים מצד הגברים וכך הלאה. הבנים והבנות של הגבר נחשבים כקבוצה פטריליניארית (בטבלה: 16, 15, 10, 9, 8, 4, 18, 17). אשתו של הגבר הראשון (בחברה שלנו – הסבתא) לא נכללת במשפחה, אחיה ואביה יגנו עליה. אין קשרים עימה כמו עם הגברים. 19+20 בחוץ כי הם ילדים של אישה.
הקו המטרילינארי עובד לפי העיקרון הבנים והבנות של האישה (בטבלה: 16, 15, 14, 13, 7, 6, 5, 1) הבחנה בין בני דודים צולבים למקבילים (בפורטל). האישה הראשונה ויורדים לילדים של הנשים, כולל גברים שהם ילדים של אח לא ילדים של גברים כמו 11+12 שהם בחוץ.

השמות הם שונים, בחברה הערבית: אח של אבא = נקרא עם, אח של אמא = נקרא חל (השלכות לגבי הגנה וזכויות).
יש הבחנה בין בני דודים צולבים לבני דודים מקבילים, כעקרון קרי שהמין של האחים הוא אותו מין.
בני דודים מקבילים- הם בני הדודים שההורים הם מאותו מין, בטבלה 19-20 ו- 13-14.
בני דודים צולבים- הילדים של אח ואחות. ניתן להתחתן אם בני דודים צולבים אגו יכול להתחתן עם 11 12 או אם 19 20 חשוב לחברות יונילטראליות.
* בחברות בילטראליות ההבחנה הזו לא חשובה, לא קיימת, כי הדודה מצד אבא ומצד אמא זה אותו הדבר, ולכן הילדים שלהן זה אותו הדבר. לא איכפת לנו אם בן דוד הוא מצד זה או מצד זה. כולם בשבילנו בני דודים.
* בחברות יונילטראליות ההבחנה הזו חשובה כי בני דודים צולבים בחברות יונילטראליות, הם אף פעם לא קרובים שלך. לא יכולים להיות שייכים בשום דרך! [כי אם החברה היא פטריליניאלית, אז 19 אינה קרובה של אגו ואם החברה היא מטריליניאלית – אז 11 אינה קרובה של אגו. יש לכך השלכות גם על בחירת בני זוג, לדוגמא: בחברות יונילטראליות, אין איסור להתחתן עם בן-דוד צולב, כיוון שאינו קרוב משפחה.

בחירת בן זוג:
מכלים אלמנטאריים, וטבלת השארות נעבור לבחירת בן / בת זוג. נתחיל מהתמונה הכלל עולמית. המבט הבין תרבותי, מבט רוחב על תרבויות בעולם בהיבטים שונים. כאשר מביטים בתמונה הכלל עולמית אנו מגלים שני חוקים של בחירת בן זוג, חוקים בגדר נורמות היודות לכלל.
איך בוחרים בן זוג ברחבי העולם? יש חוקים:
1. אקסוגמיה  נישואים מבחוץ. החוק שמחייב או ממליץ להתחתן מחוץ לקבוצה אליה האדם שייך (יכול להיות משפחת האב, קהילת הכפר, הקלאן וכו'  איסור גילוי עריות (Incest Taboo). לדוגמא, אסור להתחתן אם דודים.
2. אנדוגמיה  החוק המחייב/ממליץ להתחתן בתוך הקבוצה אליה האדם שייך  כגון נישואי בני דודים. איסור גילוי עריות הוא אוניברסאלי וקיים בכל העולם (חתונה בתוך המשפחה). דוגמה לאנדוגמיה – יהודי מעדיף להתחתן עם יהודיה. אצל האבורג'ינים באוסטרליה חובה להינשא לבת דודה צולבת.
3. אהבה רומנטית  יוסבר בהמשך.
דוגמא לאקסוגמיה: האיסור על גילוי עריות Incest Taboo מדובר בחוק שהוא אמוציונאלי מכולם, חוק חברתי. ובתרבויות שונות יש דחייה מניסיון ליצור קשר כזה בתוך המשפחה – הפנמה עמוקה של האיסור (נסביר את האיסור באמצעות "הכללות אתנוגראפיות"  אתנוגרפיה- תיאור הנתונים. הכללה אתנוגראפית היא ארגון נתונים באנתרופולוגיה בקבוצות בעלות סדר, מהם הנתונים הדומים. אין מדובר בפרשנות, אלא בתיאור הנתונים באמצעות הכללה. לדוגמא בתי מלון: לכולם יש בריכות, חדרי אוכל, קבלה ואנשי מקצוע וכו'. הכללות לאיסור גילוי עריות :
1. האיסור על גילוי עריות הוא אוניברסאלי. כלומר, קיים בכל החברות בעולם. בכל החברות אין יחסי מין בין הורים לילדיהם בכל העולם. הכללה זאת תקפה גם לגבי יחסים בין אחים ואחיות, אך לכלל הזה יש יוצאים מהכלל (בחברות בהם מותר לאחים ורצוי שיתחתנו כגון, אצל האינקה, אצל המלכים במצרים העתיקה ובהוואי חובה שאח יינשא לאחותו במשפחת המלוכה, מתוך תפיסה שלאח השני בעיני המלך יש עוצמות של כוח שיהרגו אדם פשוט (הנסיך לא יכול להינשא לבת העם. העוצמות בגופו יהרגו אותה). מדובר במקרים חריגים – רק בן/בת המלך חייבים להינשא זה לזה ורק בתרבויות הנ"ל.
2. הרחבה- בכל החברות בעולם האיסור מורחב מעבר למשפחה המיידית הגרעינית, במידות שונות. ההרחבה שונה בין החברות. כלומר מס' הקרובים או הדורות שהיא כוללת. הרחבה של האיסור מעבר לחברה המיידית. יש חברות שבן האיסור על גילוי עריות כולל 20 דרגות קרובים מדרגות שונות אצל הטרוברואנדרים (אי באוקיינוס השקט) האיסור הוא אפילו 20 דורות מצד האם. בחברות אחרות האיסור מאוד מצומצם. אצל יהודי אתיופיה – איסור גילוי עריות חל על 7 דורות לפחות. בחברה הבדואית האיסור מצומצם, יש אפשרות להינשא לבני דודים, גם ביהדות החסידית – הדוד נישא לבת אחיו, החרדים 11% נשואים אחיינית עם דוד.
3. מעבר למשפחה הגרעינית, אין קרוב מדרגת משפחה אחרת ספציפית שבכל חברה אסור להתחתן איתו. מערכת האיסורים בכל חברה היא שונה. הכללה שעוסקת באדם המסוים מעבר לתוכן, מעבר לאיסור הקשור במשפחה הגרעינית אין עוד כלל איסור. אין עוד אדם ספציפי בעולם כמו אמא או אבא או אח.
4. אין מתאם עם קרבה ביולוגית. אין קשר עם קרבה ביולוגית. כלומר, בחברה אחת אסור דרגה 7 מצד אחד ומותר להתחתן עם דוד מצד שני. קרבה ביולוגית היא לא הגורם הקובע את כללי הרחבת האיסור. כלומר, לפעמים ביהדות אפשר להינשא לקרוב שמצד אחד הוא קרוב ביולוגית (אח של אמא) הפרש של דרגת קרבה אחת, אך מצד שני קרוב בדרגה כזו מצד האב הוא איסור מוחלט.
5. תמיד יש עבירות. כלומר, אין חברה בעולם שאין בה עבירות. עבירות של אב-בת, אח-אחות נפוצות יותר מאשר אמא-בן.
6. האיסור על גילוי עריות הוא מאוד אמוציונאלי, ועומד בכל העולם בראש סולם האיסורים. ההסבר לתופעות הנ"ל - איסור גילוי העריות אוניברסאלי ורווח בכל העולם.

כעת נעבור לאתנולוגיה, להסברים מדוע? איך נסביר את העובדה שאיסור לגילוי עריות נפוץ בכל העולם, קיים בכל העולם וכל כך מוכלל.
 תיאוריה אינסטינקט מדחייה. יש נטייה לא לקיים יחסי מין עם בן הקבוצה או בתוך המשפחה. אולם, איך בחורה יהודיה יכולה להיות עם דודה ובחורה טרומבריאנית יכולה להינשא מאינסטינקט לדוד מצד אחד ולא אחר? פה אנו טוענים שאינסטינקט הוא לא אוניברסאלי.
 ייתכן הסבר ביולוגי/גנטי – יוולדו ילדים לא בריאים. אם זהו ההסבר, האיסור היה צריך להיות במתאם עם הקרבה הביולוגית (עם ההתרחקות הביולוגית האיסור צריך היה לפחות ואין זה כך). כל בני אדם בכל העולם מכירים בסכנות הביולוגיות, יודעים עליהם ובגללם הם יצרו את האיסור. אנחנו מניחים שכל החברות מכירות אך זה לא נכון. למשל בחברה הטרומריאנית מאמינים שתפקיד הגבר בהולדה הוא לפתוח את הילד ביחסי מין לפני הרוח שנכנסת והיא הסיבה לילד. תפקיד הגבר הוא לא גנטי ולא ביולוגי. יתרה מזאת יש תרבויות כגון בדואיים שטוענים שעל אף שידועה הבעייה הגנטית המסורת יותר חשובה. אם אין התאמה בין האיסור ובין הקרבה הביולוגית אז לא יכול שההסבר המרכזי הוא שחברות מכירות את בעיית הקרבה הביולוגיות. להסבר הגנטי תפקיד מסוים באיסור אך זה לא התפקיד המרכזי.
 התיאוריה של מלינובסקי, שנתקע במלחמת העולם השנייה באיי טרובריאנד באוקיינוס השקט למס' שנים ועשה שם עבודת שדה מקיפה – טען שבמערכת המשפחתית שאמורה להיות מערכת של שיתוף פעולה לא ניתן לאפשר תחרות מינית. מדובר במערכת כלכלית שעוזרת לשרוד ולהעביר את הילדים לדור הבא וחייבים שיתוף פעולה. אם האח יתחרה עם האב על האחות, לא תתקיים משפחה ויהיו רציחות. הכללות מסתדרות בהסבר זה, האיסור בעולם יקבע לפי מה שמוגדר בתרבות כקרבה משפחתית. האיסור עוקב אחרי הגדרת המשפחה של אותה חברה. תיאוריה כזו מסבירה טוב את האתנוגרפיה (הנתונים), הסבר הכי סביר. אם המשפחה מוגדרת לפי צד האם, נישואים עם צד האם יותרו. האיסור תלוי בהגדרת התרבות למשפחה. האיסור על גילוי עריות קיים בכל העולם אך הוא מיושם בכל תרבות ע"פ הגדרת המשפחה.

דוגמא לאנדוגמיה: נישואים מועדפים בין בני דודים בחברה המערבית המוסלמית. באנדוגמיה מחייבים או ממליצים לאדם להתחתן בתוך אותה קבוצה. יש רצף של המלצות לנישואים בחברות שונות. בקסטה ההודית יש חובה להתחתן בתוך הקסטה.
דוגמה:

המעמד החברתי בחברה הבריטית דומה לקסטה. אם אריסטוקרטית מתחתנת עם מישהו מחוץ למעמד תאבד את האדמות. בחרבה האמריקאית זו המלצה לעומת יהדות שזו נטייה. בחברה הערבית נשים לא יכולות להתחתן מחוץ לקבוצה, כיוון שאם כן יהרגו אותה. PCM- Parallel Cousin marriage, מדובר בנישואי בני דודים מקבילים, תופעה מאוד רווחת בתרבות הערבית, בחרבה הערבית המוסלמית, מדובר בנישואי בני דודים מקבילים. ברוב התרבותיות

שהחברה היא בקו של האבא (פטריליניאלית), ברוב חברות אלו 95% אחוז מבני הדודים מוגדרים כאחים. בחברה הערבית המוסלמית, תופעה זו נדדה לחברות מוסלמיות לא ערביות כגון פקיסטן או קורדיסטן ההמלצה היא, ממליצים להתחתן בנישואי בני דודים מקבילים, העדפה אנדוגמית.

על תופעה שקיימת בכל העולם, אוניברסאלית נשאל – האם מדובר בתופעה גנטית. אם תופעה חריגה, חשוב לשאול האם מדובר במשהו אקראי שיעלם בעתיד, מסתבר שהדפוס קיים בחברה הערבית מאות שנים – לא אקראי, ומופץ בתוך החברה למרות נדירות התופעה בעולם.
דוגמה נוספת לתופעה חריגה: כת בשם shakers אסרה על יחסי מין בכלל , גם בין בעל לאישה, הם חשבו שיטרפו עליהם, האמינו שיצליחו לאסוף חברים חדשים אך היא נעלמה. מדובר בתופעה חריגה ואקראית.
דוגמה נוספת, הקיבוצים יצרו מהפכה סוציאליסטית ויצרו מצב שבו ילדים קראו להוריהם בשמות הפרטיים ולא אבא או אמא, אך תופעה זו נעלמה עם השנים בדור השלישי – חריג. לעומת זאת, תופעת PCM אינה אקראית, היא קיימת כ- 1000 שנה בעלת ספרות היסטורית יפה.

אהבה רומנטית:
השאלה עד כמה חברות לוקחות אהבה רומנטית כקריטריון לנישואין. ישנם 4 גישות המתייחסות לקיום אהבה רומנטית כבסיס לנישואין בחברות העולם, בהסתכלות כלל עולמית:
 חברות בהם אין מונח כזה של אהבה – אהבה אינה קריטריון מוצהר בבחירת בן זוג לנישואין, לא מכירים נושא של אהבה רומנטית. יש נאמנות והתמדה אך רגש האהבה אינו מוכר. ניסה בושמנית, מתייחסת ל- 3 בעלים והמילה אהבה אינה מוזכרת, כך גם בחברת אינואיטים אין מונח של תחושה של אהבה.
 חברות שמכירות באהבה רומנטית כדבר מאוד לא רצוי – אהבה היא סוג של שיגעון, מחלה או השתטות. למשל בחברה החרדית או הערבית. נישואים מאהבה ולא משידוך בגדר כמעט אסורים. החברה מכירה במונח אך לא כבסיס לנישואים. מחנכים מגיל צעיר שזה פסול כדי למנוע נישואים עם גויים – שייעשו מתוך אהבה ולא שידוך. החברה הערבית מכירה באהבה רומנטית כשיגעון וטירוף.
 אהבה רומנטית היא נשגבת ועילאית אך לא מתאימה לנישואין – לדוגמא, האריסטוקרטיה של ימי הביניים מעמד האצולה באירופה חשבה כך. אומרים וממליצים לגברים להתאהב, צריך לכתוב שירה, לחוש את הרגש, אך כאשר מגיעים לשלה הנישואים זה לא מה שקובע אלה נישואין על בסיס כלכלי ומעמדי.
 אהבה רומנטית הכי ראויה וטובה כבסיס לנישואים טובים – נישואים בחברה המערבית והישראלית, חברה המשבחת ומפארת את האהבה. בחברה המערבית התאהבות ואהבה הם הבסיס לנישואין. השאלה היא, איך ייתכן שחברה המעודדת רציונאליות בכל תחום אחר כגון לימודים, עבודה טובה, ביטוח חיים, במקביל מעודדת לא רציונאליות בנושא מרכזי כל כך בחיים של נישואין ומשפחה, איך חברה מערבית מטיפה ליפול לאהבה, לד-לוזיות.

נישואין- שיטות שונות של נישואין
• נישואים מונוגמים/ מונוגמיה  נישואין לבן/בת זוג אחד/אחת.
• נישואים פוליגמים/ פוליגמיה  נישואין ליותר מבן/בת זוג אחד/אחת. קיימים 2 תת סוגים:
א. פוליגניה – גבר שנשוי למס' נשים, שתי נשים ויותר. (ביגמיה היא נישואין רק ל- 2 נשים)
ב. פוליאנדריה – אישה שנשואה לשני גברים ויותר (יותר נדיר). לדוגמא באריסטוקרטיה הטובטנית, או אצל ה"טודה" בהודו. הם מנמקים שם את הרציונאל בסיפוק מיני עם יותר מבן זוג אחד, כי גבר אחד לא יכול לספק אישה אחת, צריך יותר מגבר אחד לאישה. נקרא Fraternal Polyandry – פוליאנדריה של אחאות, כלומר, אישה מתחתנת בדרך כלל עם שני אחים. מצב מקביל שגבר מתחתן עם שני אחיות נקרא sororo polyandry .
ג. בתוך פוליגמיה נמצאת ביגמיה – רק 2 בנות זוג. פוליגמיה עם יותר מ-2 נשים קיימת בחברה הערבית.

מגורים- * אין בהכרח חפיפה בין שיטת המגורים ובין עקרון השארות. יש 5 שיטות מגורים ברחבי העולם:
א. השיטה הפטרילוקאלית – הכלה מצטרפת למשפחת החתן, לבית הוריו, לכפר שלו. למשל בחברה התנ"כית, הסינית, הערבית כך נהגו. כך רוב המגורים בעולם, הכי נפוץ. החתן מביא את הכלה לבית הוריו. חברות לדוגמא: החברה הערבית, החברה התנ"כית, החברה הסינית.
ב. בשיטה המטרילוקאלית – החתן מצטרף אל משפחת הכלה (לבית ההורים, האחיות, הכפר). הכלה מביאה את החתן לבית הוריה או אחיותיה, או פשוט לכפר של הכלה. קיים בחברות מסוימות במערב אפריקה, אינדיאנים בשבט הופי- מערב ארה"ב. הכיוון ההפוך לשיטה ראשונה. התופעה יחסית במיעוט ולא נדירה.
ג. השיטה הבילוקאלית – הזוג מחליט היכן לגור, יש להם בחירה, שנתיים אצל צד האישה ולאחר מכן צד האב אך מתחיל אצל ההורים. אצל האינואיט הזוג בוחר אם לגור אצל משפחתו או משפחתה, לתקופה זמנית או לתמיד. השאיפה בסופו של דבר לעצמאות. חברה לדוגמא: האינואיט, בשנים הראשונות שלאחר הנישואין.
ד. השיטה הנאולוקלית – הזוג יוצר יחידת מגורים נפרדת – כמו בישראל, בנפרד מההורים. ההכתבה התרבותית הינה שעוזבים את בית ההורים. שימו לב: מדובר בחוק תרבותי, אך כיוון שהוא מוצלח כולנו משוכנעים שמדובר בבחירה חופשית ולא בהכתבה תרבותית
ה. השיטה האונקיולקאלית – הזוג הצעיר עובר לגור אצל הדוד של החתן (האח של האם). קיים בחברות מטריליניארית בלבד. למשל אצל הטרובריאנדרים – ששם, ממילא המתבגר עובר לדוד בצד של האימא בגיל ההתבגרות ולכן הוא מביא את הכלה לאיפה שהוא עבר לגור. בחברות האלה, האח של האם הוא הדמות המרכזית בחברה. הוא זה שאחראי לנער, הנער עובר לגור אצלו בנערותו ולכן באופן טבעי מביא את אשתו לגור בבית הזה.אם לאם אין אח – יהיה מישהו אחר שיקבל את האחריות. מרחיבים את אפשרות.

משפחה- המילה משפחה בשפת היום יום מכסה 2 סוגים של משפחות באנתרופולוגיה.
1. יחידת מגורים – היחידה המתפקדת, היחידה הכלכלית, מה שאנו קוראים משפחה ביום-יום Family.
2. יחידות שארות/ קבוצת הקרובים הרחבה יותר – יחידת/ קב' שארות kinship. כמו מוזמנים בחתונה שנקראים "משפחה". נחלק לקינדרד ולקלאן.
אין חברה בעולם שאין בה את שני המרכיבים, גם משפחה וגם הכרה ביחידת שארות. בהסתכלות כלל עולמית, טיפוסי המשפחות נוצרים משילוב בין צורת המגורים וצורת הנישואין.

יחידות מגורים: שלושה טיפוסים של משפחות ווריאציות בתוכן:
א. משפחה גרעינית, נוקלארית  בחברות בן יש נישואים מונוגמיים (גבר נשוי לאישה אחת ולהפך), ומגורים ניאולוקאליים (יחידת דיור נפרדת) תיווצר משפחה ביולוגית, גרעינית. אנו חברה ישראלית שפועלת כך.
ב. משפחה פוליגאמית  כוללת 3 תת סוגים: מבוססת על צורות נישואין
1. משפחה פוליגאנית – הבעל, 2 נשים או יותר וילדיהם. גבר + הרבה נשים
2. משפחה פוליאנדרית – האם, 2 בעלים או יותר וילדיהם. אישה+ הרבה גברים
ג. משפחה מורחבת/ רב דורית  3 סוגים (העיקרון: מגורים רב-דוריים) מבוסס יותר על המגורים, מגורים משותפים למס' דורות, הפוך לאלמנטארית.
1. מורחבת פטרילוקאלית – בסיס של מגורים של כמה דורות מצד האבא. רק הגברים, הבנים של הסבא והבנות בדור הילדים הלא נשואים (כי הכלה מצטרפת לחתן בשיטת המגורים).
2. מורחבת מטרילוקאלית – בסיס של מגורים של כמה דורות מצד האימא. בנים ובנות לא נשואות, סבתא בעלה מצד אמא, בנותיה הנשואות בלבד, והילדים של הבנות, גם בנים וגם בנות לא נושאים. בת תישאר, בן יעבור למשפחת אשתו.
3. מורחבת אוואנקיוקלית – בסיס של מגורים של כמה דורות אצל הדוד מצד האם (יגורו אצלו הבנים של האמה וילדיהם). בנים מביאים אישה שלהם לדוד, הבנים הנשואים של אחותו של הדוד ונשותיהם, וילדים לא נשואים.
* חשוב לזכור שהקטגוריות האלה הם רק קירוב למציאות: מקרה ביניים – יש אישה בקריית מלאכי שקנתה דירות בבניין בו היא גרה. בכל פעם שילדיה נישאו הם גרו בדירות שלה בבניין, כעת הם גרים ביחד בבנין במדיניות דלתות פתוחות. אי אפשר לקטלג את המשפחה בסוגים הנ"ל: מדיניות דלתות פתוחות בכל הבניין מצד אחד ועצמאות כלכלית של כל בני זוג מצד שני. המציאות שוברת את הקטגוריות, זה רק מבנים קוגניטיביים.

יחידות השארות  שתי שיטות שארות:
 קינדרד Kindred– השייכת לעיקרון הבילטראלי- דו כיווני,קבוצת הקרובים שלי שאינם משפחה כלכלית, היא כוללת דודים, סבים, בני דודים, השארות היא משני הצדדים. הקינדרד הוא אישי כי כשאדם מתחתן, שני הצדדים עבורו נחשבים משפחה. יחידת השארות היא אישית – כשאדם משיא את בנו, הוא מזמין קרובים מסוימים לחתונה. כשאחותו תשיא את בנה, רוב הקרובים יהיו חופפים, אך יצטרפו גם כאלה שקשורים לבעלה. מכאן, לכל אדם יש קשרים אחרים. חופף בחלקו אך שונה בחלק אחר.
 קלאן – שייכת לעיקרון היונילטראלית- חד כיווני. השארות היא דרך אחד ההורים. מקבל את יחידת הקרובים שלך מאחד הצדדים או מצדה של אמא או מצד האבא כלומר, מטריקלאן מצד האם או פטרילקאן מצד האב. לכל קלאן יש שם – אישה שנישאה היא שייכת עדיין לבית אביה בחברות מסוימות, ושמה משתייך לקלאן של המשפחה שלה. היא לעולם לא יוצאת מיחידת השארות.
לסיכום:

לאן מתפתחת המשפחה העתידית: במדעי החברה מנסים לא לנבא את העתיד. ע"פ כל הנ"ל בכל זאת אפשר לנסות לחזות לאן הולכת המשפחה העתידית. איזה סוגי משפחות נראה? המשפחה הרווחת היא משפחה אלמנטארית. מה יקרה למשפחה הגרעינית עם 30% גירושין ו-11% חד הוריות? איך נתייחס לקשרים חד-מיניים, חד הורים, ידוע בציבור, קומונה, ריבוי ויחיד לא נשוי (אבסורד). לאן צועדת המשפחה המודרנית? ברור כי קיימת עדיין המשפחה האלמנטארית. אך עם זאת, יש הרבה גירושין, משפחות חד-הוריות ומשפחות חד-מיניות יש שיאמרו שזה אנומליה, שבר, לא נורמטיבי.
החל מ- 2003 בסקנדינביה התחילו להתחתן נישואים חד מיניים, כיום גם בארה"ב, בישראל כיום מכירים בזכויות אך לא בנישואין. האם מדובר בטירוף מערכות שמכריח חזרה למסורת? האם הדור מבולבל?
משפחה מוגדרת כיחידה הכלכלית המתפקדת, הקשר בין הצד הכלכלי לצד המגורים. האם הסוגים החדשים של המשפחות יהפכו לגיטימיים עם הזמן או שאולי נשוב למצב של משפחה גרעינית? כנראה שעוד 50 שנה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, מה שניבאה מרגרט מיד, יהיה לנו יותר מצורת משפחה אחת בתוך אותה חברה, יהיה ואריאציות. עדיין תהיה המשפחה הגרעינית במערב ויחד עימה יהיו צורות לגיטימיות נוספות: חד-הורית, חד-מינית, קומונה.
בעוד 50 שנה, אם הנכדה תשאל "מה אהיה כשאהיה גדולה?" אז בהיבט של משפחה התשובה תהיה "מה שיהיה יהיה" – ייתכן ותלדי בן מחוץ לנישואים, תינשאי לאישה וכו' – יכול להיות שתישארי ותגורי לבד ותקראי "משפחה" (יחידה כלכלית מתפקדת) – אם מבחירה אדם בוחר להישאר לבד, ומקיים צורת מגורים מתפקדת, אפשר לקרוא לזה אולי משפחה (לפחות לפי ההגדרה).

תחליפים למבנה המשפחה הקלאסי באירופה: הדפוס המקובל בקריביים – אישה עם 4 ילדים וגבר מתחלף (נמצא בן חודש ל-10 שנים). לאישה יש ילדים מגברים שונים. היום דפוס כזה ייקרא בעייתי בחברות המערב, בעתיד ייתכן ויהפוך לגיטימי. גם בשכבה השחורה הנמוכה בארה"ב ישנן משפחות בהם הילדים מגברים שונים. אחוז הלידות באירופה להורים לא נשואים הוא עצום – לא חיים יחד ולא התחתנו פורמאלית. כיום האישה מנצלת את הפיליפינית, העוזרת. בכל העולם המערבי נשים עובדות 3-4שעות פחות, אבל גברים לא עובדים את כל השעות, זה הועבר למכשירים חשמליים ולעוזרות פיליפיניות.
*% לידות להורים לא נשואים: באיסלנד 65%, בנורבגיה 50%, בשבדיה 56%, בבריטניה 39%. אפילו באירלנד הקתולית, שרק לפני 8-7 שנים אישרו בה גירושין, 32% מהילדים נולדים להורים לא נשואים. במדינות מסורתיות/ דתיות: כמו איטליה (9%) ויוון (4%) עדיין השיעור נמוך, אך הבחירה בסוג המשפחה הוא אישי ולאו דווקא מסורתי (ריבוי כלות בהריון).
* המשפחה הגרעינית המערבית חדשה יחסית מבחינה היסטורית. יש שטוענים שעבר זמנה. למשל:
• *בספר "הסריסה" של ג'רמן גרייר (1971) מועלה רעיון המשפחה הגרעינית כתוצר של החברה התעשייתית, הקפיטליזם. המשפחה המורחבת התפרקה סביב המהפכה התעשייתית ונוצרה משפחה על בסיס ההנחה שהאישה נשארת בבית, צורכת ומנהלת את משק הבית ומגדלת ילדים. זה מאפשר לבעל להיות מפרנס יחיד או עיקרי, והאישה מטפלת ומאפשרת את עבודת הבעל.
• פרידריך אנגלס דבר על זה שהאישה במשפחה היא המעמד המנוצל, הפרולטריון, והגבר מייצג את הבורגנות (מנצל, משעבד). מרגע שהפמיניזם התקומם (שנות ה-70), האישה השתחררה מהשעבוד ונוצר מצב שאין צידוק לקיום המשפח הגרעינית המסורתית.
• עזיזה אלהיברי, חוקרת לבנונית-אמריקאית, מדברת על זה שהאימהות נראתה אחרת לפני הופעת המשפחה הגרעינית במערב: כפרים שלמים גידלו ילדים (משפחות, חמולות, שבטים). אחרי המהפכה התעשייתית הזוג מגדל ילדים – בפועל האימא. בסוף המאה העשרים התרחש שינוי נוסף – האימהות הן לא מספקות החלב הבלעדיות. חברת מזון ותאגידי חלב הצליחו לדחוק את חלב האם לטובת חלק מבקבוקים. הרחם האימהי הוא לא בלעדי לגידול ילדים: ילדים נוצרים במבחנה, רחם פונדקאי והשיבוט באופק. יחסי מין הם לא אמצעי הולדה מרכזי (בנק זרע). גברים כבר לא מפרנסים בלעדיים, ההורים אינם כבר המחנכים הבלעדיים.
• סילביה פוגל ביז'אווי, מדברת על זה שבניגוד לשנות ה-70, היום ניתן להפריד בין נישואים לבין פריון והורות. אפשר להפריד בין הורות חברתית (חינוך) והורות ביולוגית. אפשר להפריד חיים משותפים חברתיים מניהול משק בית משותף (כל אחד מבני הזוג חי בנפרד, הורים גרושים) – המהפכה של המשפחה הפוסט-מודרנית. לזה קוראים גם "שבריריות מבנית" – המשפחה הפוסט מודרנית שברירית מעצם הגדרתה, כי קיומה תלוי בנכונות הפרטיים לקיים אותה (פעם אישה לא יכלה לקום וללכת, ונשארו בגלל הצד הכלכלי). למרות הכל, בכל החברות הפוסט תעשייתיות קיימות עדיין "עבודת נשים" – אישה ממשיכה להיות במספר שעות כפול מאשר גברים בקשר למטלות הבית והילדים. נשים מקדישות בממוצע כפול זמן מגברים לכך. ההבדל המהותי בין ההווה לעבר – היום הן מקדישות פחות זמן מבעבר, למשל, בנורבגיה ב-1970 נשים הקדישו 4% שעות בשבוע בממוצע וגברים 15 שעות. ב-1990, גברים הקדישו 18 שעות ונשים הקדישו 30. העוזרת בית מחליפה את האישה במטלות הבית, כאשר רוב העוזרות במערב הן מהמזרח הרחוק (פיליפינים). האישה המערבית הצטרפה למעמד המנצל נשים מהעולם השלישי, בנוסף: 1) הטכנולוגיה והמכשור החשמלי 2) והתעצמות המזון הקפוא אפשרו לצמצם את שעות העשייה בבית. המקפיא נדרש כדי לאפשר את קיום המשפחה – ילדי מפתח.
בישראל יש עמותה בשם משפחה חדשה, ע"י עו"ד אירית רוזנבלום (1999), והיא עוסקת בניסיון למפות את סוגי המשפחות בישראל ולהרחיב את ההגדרה המשפטית הקיימת. העמותה טוענת ש-40% מהמשפחות לא לגיטימיות בעיני החוק באופן מלא – בישראל יש לגיטימיות רק למשפחה הגרעינית שבה האב מפרנס ראשון והאם עקרת בית או מפרנסת שנייה, ושניהם בני דת אחת. יתר המשפחות לא נהנות מזכויות שוות ולא כפופות לחובות השמורות למשפחה הגרעינית החד-דתית.
למשל, בחוקי העבודה בביטוח לאומי וקופ"ח קשה לקבל שוויון זכויות לאישה. גם כאשר הגבר מרוויח פחות, ההתייחסות היא אליו. אם המשפחה היא רב-דתית, יהיו זכויות שהמשפחה לא תקבל (נוצרי עם יהודיה). בהצעת החוק שמציע הארגון יש לכלול במושג משפחה לא רק בני זוג בוגרים נשואים וילדיהם, אלא גם כאלה שאינם נשואים ולא קשורים קשר דם שמתגוררים תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף ויש ביניהם מחויבות הדדית לחיים משותפים (הגדרה לא קיצונית, אלא כזו המנסה להלום את ערכי החברה הישראלית).
מדיניות הדיור בישראל, זכויות חינוך, מיסוי, שכר נשים – כולם מעודדים נישואים וקיום משפחה. בכל זאת, הלחץ לשינוי גובר: כל זוג שלישי מתגרש, 11% חד-הוריות.

אנתרופולוגיה פסיכולוגית- 5 תחומים מרכזיים של מחקר באנתרופולוגיה פסיכולוגית:
מבט בין תרבותי של תהליכים קוגנטיבים מחקר בין תרבותי של אישיות. פתולוגיה ותרפיה. מחקר בין תרבות של תפיסת האדם.
מתודולוגיה

מתודולוגיה- זה לא תחום תוכן אך לכל אחת מהשיטות יש תהליך מתודולוגי אופיינית לחקור. מתודולוגיה- איך אני חוקר פתולוגיה לדוגמא, איך אני מבצע את החקירה. כעת נציג 2 דוגמאות לכל הבט. מדובר בדוגמאות לשני היבטים , כלומר דוגמאות המשרתות לתהליכים פסיכולוגים ויכולות להיות יעילות עבור אנתרופולוגים. הם מתעניינים בדברים שונים.

1. תהליכים קוגניטיביים – מדובר בתחום רחב, אחד הנושאים שנעסוק בהם הוא מחקרים העוסקים בתפיסה נקרא פסיכולוגיה השוואתית, טעויות תפיסה, אילוזיות. איזה מן הקווים הנ"ל נראה קצר/ארוך יותר ? נדמה לנו שהקו עם החצים הפתוחים ארוך מהקו אם הקווים הפנימיים. פסיכולוג לא יכול לתת את ההסבר שהאנתרופולוג ייתן, כגון: תשובה האם התופעה של אילוזיות היא אוניברסאלית, האם היא כלל עולמית או ביולוגית? כלומר, אנתרופולוג העוסק במחקר בין תרבותי של תהליכים קוגניטיביים מספק לפסיכולוג מידע האם התפיסה מושפעת מתרבות או שמא מדובר בתפיסה אוניברסאלית (ביולוגית). הסוציולוג או הפסיכולוג לא מבצעים תצפית משתתפת ולכן לא יכולים להסיק על התופעה ברמה האוניברסאלית. יש רמזי עומק, שבתרבויות מסוימות תופסים אותם ובתרבויות אחרות לא. תרבויות מסוימות אינן תופסות רמזי עומק בצורה שאנחנו תופסים אותם. תפיסת עומק – ככל שהעצם גדול יותר הוא קרוב יותר. אם משהו מצויר לפני משהו אחר נקבל תשובה אחרת מהם.
2. אישיות – האנתרופולוג נותן תשובות שיעזרו למחקר הפסיכולוגי או רק לאנתרופולוגיה. שאלה: מהו המרכיב התרבותי באישיות? הפסיכולוגים לא עוסקים בזה – לא משנה מהי החברה הסובבת אלא באדם עצמו ובמבנים האישיותיים האוניברסאליים. האנתרופולוג ילמד האם המבנים האישיותיים הללו (איד למשל) אוניברסאליים, והאם הם קשורים בחברה בה גדלת. לדעתם הפסיכולוגים הממצאים שלהם תקפים לכל העולם, והם אוניברסאליים. למשל, הפסיכולוג חושב שתסביך אדיפוס הוא אוניברסאלי ולא בודק זאת. האנתרופולוגים בדקו האם תסביך אדיפוס אוניברסאלי, או למשל האם מה שאמר פיאז'ה לגבי תהליכי חשיבה והתפתחות הוא אוניברסאלי. בדקו זאת, ומספיק חברה אחת שאם נמצא שהיא חורגת – התופעה לא אוניברסאלית.
* ישנן שאלות אנתרופולוגיות מובהקות שאינן מעניינות פסיכולוגים: האם יש אישיות/אופי לאומי? האם יש עקרון מארגן ? האם יש אישיות קבוצתית? אישיות ישראלית? מחקרים כאלו פרחו אחרי מלחמת העולם השנייה – ששאלו האם יש אופי גרמני? האם יש תכונה לאומית שמאפשרת אונס המוני? המחקרים קרסו בשנות ה-60 בגלל בעייה מתודולוגית. ישראלים החווים מפגש קצר עם בני תרבות אחרת, יוכלו לתת הרצאה על האופי הלאומי של בני התרבות הללו. אישיות היא מבנה אבסטרקטי שאנו מניחים את קיומו – איך ניתן לבדוק זאת ברמה לאומית? האם יש אישיות ישראלית? ייתכן וההיבטים ייוחסו לתרבות ה"דוגרי". איך אפשר לבדוק אישיות קבוצתית? יש שני שיטות: מבחנים פסיכולוגיים תלויי תרבות (MMPI), ומבחנים פסיכולוגיים לא תלויי תרבות (רורשך). חשוב להשתמש בכלים שהם לא תלויי תרבות (להוכיח שההתנהגות הזו לא קיימת במדינות אחרות). באנתרופולוגיה משתמשים הרבה במבחן "רורשך" – מבחן לא תלוי תרבות, מבחן המכיל עשרה כתמי צבע/שחור-לבן חסרי משמעות, סימטריים שאנשים משליכים עליהם אסוציאציות. המבחן יכול להינתן לכל בני התרבויות ובאמצעותו לעלות על אישיות לאומית/תרבותית ע"י השוואה בין קבוצות. מבחן כזה הוא פחות תלוי תרבות ממבחן בשם MMPI שהוא מבחן של כ-450 שאלות, הצהרות על עצמי על אישיות החוזרות שוב ושוב – הרבה שאלות הקשורות בידע תרבותי. (בכפר בדרום אפריקה לא בהכרח שמעו על ביל גייטס, למשל. המבחן נכתב במינסוטה, ארה"ב ובודק גם יושר ועקביות (מבחן תלוי תרבות). מבחן תלוי תרבות כי יש שאלות הבודקות באופן כללי על קונצרטים או מחשבים וכו'. ההיגדים מותאמים לתרבות וגם הסיטואציה. תוכן ההצהרות הם תרבותיות, מותאמות לאוכלוסייה הנבדקת. בישראל נעשה ניסיון ע"י חוקר בשם עוז אלמוג לפענח את דמות ה"צבר"- צורה נוספת, לחפש רמזים לאופי לאומי. בישראל בדק את הקיבוץ.
3. פתולוגיה ותרפיה – גם כאן ניתן לשאול שאלות פסיכולוגיות: מה יכול לשרת את הפסיכולוגים ע"י האנתרופולוג, יאמר להם, עד כמה נפוצה תופעה מסוימת, בתרבויות נוספות? למשל, סכיזופרניה קיימת בכל התרבויות בעולם, בצורה כזו או אחרת. אחוז הסובלים ממנה בכל העולם דומה – לא תלוי תרבות, מגלה לנו שתופעה זאת בעלת מרכיב גנטי. לעומת זאת, פסיכוזת הווינדיגו – windiggo, תופעה זו תלוית תרבות. קיימת אצל קבוצת אינדיאניות בצפון קנדה בשם "נסקאפי" – האדם מתחיל להתנהג מוזר. בהתחלה האדם מתנתק מסביבתו ורואה את האנשים סביבו הופכים לחיות אותן הוא מנסה לאכול את בשרן. בסרט "הבהלה לזהב" האיש רואה בצ'ארלי צ'אפלין עוף ענק. אצל הנסקאפי מדובר בדרך כלל בבני משפחה שנראים כמו אייל או צבי. האדם החולה רוצה לאכול את סובביו, למרות האיסור התרבותי על קניבליזם בחברה זו. מדובר בהפרעה תלוית תרבות ספציפית, ייחודית שקיימת רק באזור שם.
* שאלה אנתרופולוגית: הקשר בין תרבות ופתולוגיה? התרבות מגדירה פתולוגיה דרך המושג נורמות, שמגדיר סטייה. החריג מהנורמה יוגדר כפתולוגיה – למשל, הומוסקסואליות עפ"י ה-2 DSM (הוגדרה כסטייה/מחלה (שנות ה-80). ב-3DSM הומוסקסואליות כבר אינה פתולוגיה – שינוי שהתרחש לאחר הצבעה ושינוי בנורמות (הצבעה).
דוגמה נוספת: בבריה"מ, בגידה במשטר הוגדרה כמחלת נפש, מי שרצה לעזוב את המדינה, אמרו שהוא משוגע כי מדובר במשטר הטוב בעולם, רק משוגע יכול לחשוב לעזוב ולכן אשפזו אותו. התרבות מגדירה מהי נורמה וכך את הסטייה. דוגמא נוספת, "סינדרום העבד הבורח" – בשנות ה-60 של המאה ה-19 עבד שרצה לברוח הוגדר כמשוגע – המצב הטבעי של עבד הוא לחיות אצל האדון ולרצות זאת. טיפול בחולי אסטמה היא ע"י עישון, רק לאחר מכן עישון ב-3DSM נחשב כהתנהגות של התמכרות.
אין חברה בעולם שלא מספקת סוג מסוים של תרפיה – לטיפול בבעיות נפשיות. את האנתרופולוג מעניין שיטות התרפיה. דוגמה: "הרבי החסידי כמטפל" – הבט אחד משותף לרבי ולפסיכולוג קליני ששניהם מייצגים סמכות,
שניהם מושפעים מאידיאולוגיה, דתית או פסיכולוגיה מערבית. ההבדלים בדר"כ בייעוץ מול הדרכה מה לעשות בפועל, הבדל בתהליך ההכשרה בינינו. לדוגמא: אישה שבאה לרבי הסובלת מדיכאון. אשתו של הרב מכניסה לו פתק ואומרת לו שהאישה מבקשת להיכנס. הרבי מבקש מהאישה לחשוב על עשר דקות, על דקה, על 60 דקות, על 10 שעות = 600 דקות, על 600,000 דקות – נצח אינו דקה לא שנה אחת, לא מאה שנים, אלא הרבה יותר, כעת חשבי על בעייתך שנית. האישה יוצאת עם תחושת הקלה. הרבי בעצם מטפל בה – איך ניתן להשוות את זה לטיפול מערבי אחר? במפגש עם הרבי, מפגש בו הטיפול הוא בשתיקה , שתיקה זו וההתבוננות בפרספקטיבה של הבעייה שלה מול הנצח הביאו אותה להקלה ומוציאה אותה מדיכאונה. כמו כן, יש אפשרות להשוות פסיכולוגיים עממים לטיפול קליני, למשל בכיכר המרכזית של מרקש יושבים מטפלי שיניים, מאלפי חיות, מספרי סיפורים, מוכרים וסוחרים. מתחת ל-6-5 מטריות שחורות ענקיות יושבים מרפאים. אישה ניגשת ומתיישבת עם מרפא מתחת למטריה – ואז שומעים לחשושים ורואים את קצות רגליהם מציצות מתחת. פסיכולוגיים עממים מרוקאים, האם ניתן להשוות את הטיפול הזה למערבי? האם פרטיות נמצאת בכל התרפיות בעולם? המרפא משתמש בקמעות – האם דיבוב המטופל הוא מאפיין של תרפיות בעולם? ניתן לראות פרטיות כהיבט של השוואה, אצל הרב יש פרטיות ובשוק כולם ביחד. ניתן להשוות תרפיה במדדם של פרטיות יוקרה וכו'.
4. תפיסת האדם – יש בתרבויות שונות תפיסות שונות לגבי מיהו אדם ואיך הוא מורכז, מעל לכל החלק הלא פיזי של האדם. בתרבות המערבית בחלק הלא פיזי? האם ניתן להשוות זאת לתרבות אחרת? ניתן להשוות את החלק הלא פיזי של האדם בתרבויות שונות. למשל, אפשר להשוות בין המערב לאשנטי (קבוצה אפריקאית).
במערב, החלק הלא פיזי כולל את:
1. הנפש – נשמה, ניתנת ע"י הבורא ומוחזר לו לאחר המוות ומתקיים לנצח.
2. אישיות – נרכשת מניסיונות בילדות ובחיים, ומאפיינת את האדם הספציפי ומשתלבת עם הנפש.
אצל האשנטי, החלק הלא פיזי כולל את:
1. OKRA אוקרה – דומה לנשמה, משהו שניתן ע"י הבורא, נחשב לכוח החיים ומוחזר לבורא אחרי המוות.
2. NTRO נטורו – האופי והאישיות שניתנים לאדם ע"י הזרע של האבא (הזרע קובע גם גורל האדם, אופי ואישיות).
3. MOGIA מוגיה – מרכיב שמועבר דרך דם האם ומהווה את האופי וייחודיות של הקבוצה של האדם. בנוסף, שומר על צורת הנשמה לאחר המוות.
רואים תפיסה אחרת מהמערב של האדם. אנתרופולוגים התחילו לחקור את מושג האדם ולהשוות אותו בין תרבויות ב-20 השנים האחרונות.
5. מתודולוגיה – נכנסת לכל אחד מהתחומים הנ"ל. מותאמת למבחנים לא תלויי תרבות וכד'.

אנתרופולוגיה יישומית- התחום הרחב של שינוי חברתי- תרבותי מתוכנן ולא מתוכנן.
 שינוי חברתי-תרבותי לא מתוכנן
הנושא של שינוי חברתי לא נולד עם האנתרופולוגיה בתחילתה, במשך שנים רבות האנתרופולוגים בעבודתם התעלמו משינוי. הם עסקו לרוב "בהווה אתנוגרפי", כלומר תיאור החברה כמשהו שקורה בהווה. האתנוגרף משתמש בלשון הווה, לפעמים החברה עברה שינויים מאוד גדולים, אך האנתרופולוג לא תיאר זאת. לאחר תקופה, הוכרה הכרה בשינוי, "100% אמריקאי" – ספר על השפעות של תרבויות שונות ברחבי העולם על ארה"ב. מאמר אחר של מקדונליזציה, שניתן לראות אמריקאים בכל תרבות וכל חברה. השינוי הוא לא מתוכנן. מונחים מרכזיים של שינוי לא מתוכנן: תגלית, בדר"כ לא מתוכננת, המונח השני הוא המצאה, קצת יותר מתוכנן (דרך טובה יותר להשקעה) והשלישי הוא תפוצה/ נדידה, ההמצאה יכולה לנדוד. המצאת הגלגל עשתה מהפכה בתרבויות העולם, נודדים באופן טבעי ולא מתוכנן לתרבות אחרת. בכל מקרה בכל חברה יש שינוי, רוב התיאוריות עוסקות בקצב השינוי- מה קובע אם השינוי היה מהיר או איטי? למשל תרבות ההופי והאינואיט. המיסיונרים הצליחו להשפיע על האינואיט במהירות אדירה, לעומת זאת על ההופי היה קשה יותר להשפיע או שהשינויים לא התקבלו. מה אפשר את הפתיחות לשינוי? ההופי, קצב האיטי בשינוי נובע מכך שהם חברה מגובשת אבל גם מסורתית, קונפורמית. לעומתם, האינואיט היא חברה אינדוידואליסטית, המעודדת יצירתיות, מספיק שאחד מקבל, אין פיקוח חברתי חריף, אין נטייה לקונפורמיות, אין מנהיג פורמאלי ומסתובבים בקבוצות קטנות – ולכן קל לאמץ את הנצרות במהירות. קונפורמיות לעומת אינדוידואליזם.
אנשים יכולים לקבל את השינוי, לדחות אותו, או לקבל אותו חלקית ולשנות אותו.
 שינוי מתוכנן עיקר האנתרופולוגיה היישומית (Applied Anthv.)
שינוי יזום וניסיון להחדרתו לחברה מסיבות מסוימות. לאורך שנים אנתרופולוגים הסתייגו מכך, כיוון שהם לא שופטים, כאשר משנים משהו רומזים על כך שהקודם לא טוב לכן נמנעים מלהתערב. לפני האנתרופולוגיה, התבצעו שינויים מתוכננים כגון בקולוניאליזם – לדוגמא, הבריטים כאשר כבשו את הודו, ניסו לשנות את תופעת "הסאטי" (לאישה אסור להתחתן לאחר מות בעלה, בקסטות הגבוהות ביותר, שורפים את האישה חיה יחד עם בעלה המת). הבריטים נלחמו בתופעה וניסו להכחיד את המנהג ללא הצלחה. הבריטים נלחמו בפוליגניה בחברה הערבית במזה"ת (ריבוי נשים). כל אלו הם שינויים יזומים.
דוגמאות: רצו שבדואיות יילקחו ללידה בבית חולים, אנתרופולוגים התבקשו להתערב ולהביא את הבדואיות בישראל ללכת בבי"ח – ליצור שינוי, בכדי להפחית תמותת תינוקות. ההמלצה היא לא לשלם ביטוח לאומי אם היילוד לא מגיע לבדיקה עם אימו תוך 4 ימים. כמו כן אנתרופולוגים התגייסו כדי ליצור מצב של יחסי מין מוגנים בהודו למניעת ילודה גבוהה. כל התערבויות אלו עומדים בניגוד לבסיס האנתרופולוגיה – שהיא צפייה בחברה מבחוץ מבלי להתערב. מכאן, האנתרופולוגיה היישומית המתערבת נחשבה "בת חורגת". התפתחה תפיסה שאנתרופולוג יכול להתערב, בה התגבש תחום של אנתרופולוגיה יישומית.
תחומים בהם יש התערבות אנתרופולוגים: * טכנולוגיה חקלאית- הכנסת שינויים בחברה. איך יש לכך השלכות. תחום נוסף * בריאות- תמותת תינוקות, החדרת תרופות (איך לעבור לכדורים).
 טיפול בין תרבותי – איך מטפל בן תרבות אחת בבן תרבות אחרת?
"מרחב היצירה המשותפת"(גדי) = עקרון לעבודה טיפולית, פסיכולוגית וחינוכית, ייעוצית בין תרבותית. איך לבצע טיפול בין בן תרבות אחת למטופל בן תרבות שונה. לדעתו, ניתן לטפל במצב זה אם מקיימים משא ומתן כדבר מרכזי. מו"מ על תפיסות עולם, אמונות, עמדות, התנהגויות. כולל מו"מ על למידה הדדית לגבי דרכי התמודדות נפשית ואופני ריפוי. טיפול בין תרבותי הוא לא טיפול שנעשה ע"י מערבי או אשכנזי, לא זה ולא זה, מפגש שמתקיים במרחב שהוא לא זהה לתרבויות המקור, אלה נוצר מהמו"מ המחודש.
לדוגמא: יהודי אתיופיה. קוד הכבוד שלהם. אם ניגש לטיפול, בעת הטיפול ביוצאי אתיופיה יש בעיה שדיווח עליה המון יועצים שהם לא מצליחים לייצר קשר עימם, הם נושרים מהטיפול. גדי זיהה שני היבטים: קוד התקשורת עם סמכות שלא אומרים לא, ושפת גוף שונה וזה השפיע על הקשר הראשוני. בנוסף תפיסת התמודדות עם צרות וקשיי חיים בתרבות האתיופית , למשל בתרבות האתיופית * "שומרים בבטן" , לעומת תרבויות אחרות שזה נקשר ללב. כמו כן יש להם תפיסה של * שכבות, חווה את מה שאני עושה עכשיו, "שכחה אקטיבית", הקהילה כמיכל הצרות, אני לא רק מתמודד לבד, אלא * הקהילה היא המיכל, הצרות לא נשארות אצל אותו אדם, היום אני מחר אתה. הבט נוסף, * סבלנות, כדרך התמודדות, יש להמתין שהצרות תעבורנה. אם אלו דפוסי ההתמודדות , איך ניתן לעבוד עם זה. ע"פ עקרון יצירה משותפת ניתן להתעלם מדברים שמפריעים לי, "קבלה", להתעלם מדברים צורמים אבל שלא מפריעים לי נורא למשל שמישהו לא מסתכל לי בעיניים, לקבל זאת. אני גם יכול להמליץ על אימוץ, לאמץ דברים מתרבות המטופל, אפגוש אותו בלחיצת יד אתיופית וכו'. המרחב מתקיים בשתי רמות:
* רמת הסינתזה – החיבור, לקחת משהו מתרבות המטופל ולהכניס לתרבות הטיפולית של המטפל (צורת לחיצת יד המותאמת למטופל).
* רמת ההמצאה – למשל, בטיפול בחלומות. בחור אתיופי הפסיק לאכול כי הייתה לו "בטן מלאה בצרות", וספר על החלום בו הוא לא מחבק את הוריו למרות המפגש אתם. אפשר לנהל את הטיפול בצורת מו"מ – המטפל יכול לשאול ולבקש מהמטופל לנסות להסביר מה זה אומר. חלום בחברה המערבית מתאר אירועי עבר ודחקים פסיכולוגיים, ואילו המטפל מנסה למצוא עם המטופל פתרונות עתידיים, שניהם מיצרים אפשרויות ניסוי לחלום, כל אחד יוצא מתרבותו, ליצור מרחב משותף ביחד. הבחור האתיופי שלא מורגש במתן פתרונות צריך להתאמץ ולהתקדם עם המטפל במו"מ.
דוגמא:בפגישה בין אתיופי בן 18 הוא סיפר סיפור על מנת להדגים למה לא בטוח שיוכל לעזור, קוף התגלגל מעץ, ונפל לקוצים. הזקן מבקש לעזור לו, הוא אמר שאין לו זמן להוציא את כל הקוצים, רק את הכואב. (הכואב זה שאמו ואחיו נשארו באתיופיה). האתיופי פנה בעזרת משל, וגדי באותו אופן פנה אליו בצורת המשל וכך אפשר לו להיכנס לטיפול .

תיאוריות באנתרופולוגיה
מטרתנו היא להבין התנהגות. חשוב מהן השאלות אותם אנו שואלים? אנו שואלים שאלות שונות בכל תיאוריה. השאלות נובעות מרקע תיאורטי מסוים, באופן מודע או לא מודע. נבחן את חוקי הכשרות בכלל, והאיסור על אכילת חזיר בפרט.
האיסור קיים ורווח במזה"ת שנים רבות. כדי להבין צריך לנקוט בגישה מסוימת. מהן הגישות?
א. הגישה האבולוציונית (tyler )– תשאל, איך התפתחה התופעה? התיאוריה שלה היא שהחזיר היה כנראה חיה קדושה בחברה שקדמה ליהדות, כאשר קב' יהודיות רצו להרחיק עצמם, החזיר עבר "הרחקה" (Reaction Formation) – כולל בתוכו היפוך. החיה הקדושה הפכה מורחקת = חיה טמאה.
ב. הגישה הפונקציונאלית – סטרוקטורליסטית (מלינובסקי ורדקליף)- תשאל: באיזו צורה האיסור משרת את החברה והאדם? הגישה הפונקציונליסטית מתרכזת יותר ביחיד, נציג הגישה הזו הוא מלינובסקי (אנתרופולוג שהיה אצל שבט טרובריאנדרים). לעומתו חוקר בשם רדקליף בראון מדבר על הגישה הסטרוקטוראלית – ואיך האיסור משרת את החברה. בשלב מסוים חברו אותם יחד. התיאוריה טוענת שחוקי הכשרות יוצרים אבחנה תרבותית וחלוקת גבולות חברתיים ברורה סביב החברה. כך נוצרת הפרדה וייחוד תרבותי (אוכל הוא אמצעי משמעותי בחברות). מטרתה להבדיל בין חברות לאחרים.
ג. הגישה האקולוגית -אקולוגיה תרבותית ( מרווין האריס) – גישה מרקסיסטית מטריאליסטית. גישה זו תשאל: מהם יחסי הגומלין בין התרבות לסביבה הפיזית, בין הכלכלה לטכנולוגיה? התיזה היא שהכל מוכתב בתרבות מהתנאים הסביבתיים, בייחוד הכלכלה והצרכים הסביבתיים. והדוגמא: למה האיסור קיים דווקא במזה"ת? במזה"ת אין תנאים לגידול חזירים (לחות, מים, בוץ). גישה כזו תטען שהמאבק על ארץ ישראל סובב סביב מקורות מים, אין. מרווין האריס יטען שהאיסור נבע מזה שאין מספיק מים במזה"ת לגידול חזירים.
ד. הגישה הקוגניטיבית (מרי דאגלס)– תשאל: איך בני החברה רואים את עולמם? מהי נקודת המבט של בני התרבות עצמם על ההתנהגויות והתופעות התרבותיות שלהם?
 EMIC אימיק = (מתוך) הסתכלות מנקודת מבט של החברה עצמה, של האדם עצמו, הנחקר.
 ETIC אתיק = ( מבחוץ) נקודת מבט חיצונית לחברה, של החוקר/ת. אסקימואים נקראו כך בפי האינדיאנים. הם קוראים לעצמם אינואיט (=בני האדם. כל השאר ברברים).
גישה זו מנסה להבין את הדקדוק של התרבות דרך נקודת המבט של החברה עצמה, של המשתתפים בתרבות. בתוך הגישה הקוגניטיבית יש מספר גישות. אחת מהן היא "הגישה הסמלית/סימבולית" – מה מסמלות התנהגויות בתרבויות שונות? (הפוך לגישה המטריאליסטית – חשיבות לסמל ולא לטכנולוגיה, הסביבה, הכלכלה). מכאן, החזיר הוא סמל טומאה במזה"ת, עפ"י מרי דאגלס. החזיר הגיע מאוחר למזה"ת, ולכן הוא לא תאם את הסמלים המקובלים של תפיסת חיות במזה"ת – כמו מעלי גירה ומפריסי פרסה (חיות טהורות), והפך טמא. לא מתאים סמלית, החזיר מגיע אחרי ולכן הוא מעורר סלידה לעומת הפרה והכבש.
ה. הגישה הפוסט-מודרנית – לפיה, אין מקום להשוואה בין תרבויות, הכל ייחודי ויחסי. הייחוד הוא הצידוק. אין חוק אוניברסאלי. גישה כזו הופכת את המדע לספרות – מגיעים לנקודה שבה הרגישות הפוסט מודרנית משמיטה את הקרקע מתחת לכל המדע, הפועל על סמך קשרים והשוואות (נהליזם) – חוסר יכולת לייצר ערכים. הכל נחשב מותר בגישה זו. מכאן, איסור על חזיר הוא משהו שהתפתח במזה"ת, כי כך היה שם צורך. זה קיים, אז סימן שיש צידוק. גישות תיאורטיות שונות הפוכות לגמרי בהסברים לאותה תופעה.

תחומים נוספים באנתרופולוגיה:
 דת  איזו אמונה ופולחנים קיימים ברחבי העולם? (מאמר יורם ביל"ו שעוסק בפולחן קדושים אצל יהודי מרוקו).
 מבנה פוליטי  במבט בין תרבותי: מי מנהיג חברה? מהי שיטת המשפט? מה עושים עם מי ששוברים את חוקי החברה?
 ריבוד  עפ"י העיקרון אי שוויון: מעמדות, קסטות (לא רק בהודו).
 תרבות חומרית  כגון תכשיטים, שמן בבית, מבנה מגורים, גדר בארה"ב או גדר בישראל (גובה בישראל יותר).
 כלכלה  אנתרופולוגיה כלכלית עוסקת ב:
א. משאבים – אילו משאבים החברה מנצלת? מלקטים, רועים, ציידים.
ב. טכנולוגיה – אופן ניצול המשאבים. הטכנו משפיע על האישיות (חברה חקלאית שונה מחברה נוודית – חברה חקלאית היא גדולה, חברה נוודית מצומצמת).
ג. חלוקת התוצרת – מחולקת על בסיס הדדיות (קח-תן), חלוקה מחדש (כולם נותנים לצ'יף והוא מחלק לכולם), או כלכלת שוק (חלוקה על בסיס כסף, למי שיש יותר, קונה יותר). **
***

תרבות/ מרצה: גדי בן עזר נערך ע"י עשור אודליה

דוגמא לחברה מסורתית/ יהודי אתיופיה באתיופיה ובמעבר לישראל
רקע: אתיופיה היא רמה של 2,500-2,000 מ', הרים גבוהים ומצוקים, גאיות עמוקים. האקלים: בצד המזרחי יש ירידה לאקלים ים-תיכוני (לכיוון ים סוף), בצד המערבי יש את סודן ואקלים מדברי. במרכז הרמה האקלים ממוזג (200-150). חיים באתיופיה כ-70 מיליון איש. האזור התרבותי העיקרי הוא "קרן אפריקה".
* היהודים נמצאים סביב ימת טאנה, (מקור הנילוס הכחול). אגם טאנה הוא מכתש ענק, לוע של הר געש, ממנו מתחיל הנילוס לזרום. אזור נוסף של יהודים הוא טיגראי (אזור צפון מזרחי). רוב היהודים באים מאזור גונדר ודוברים אמהרית וחלקם מאזור טיגראי ומדברים טיגרית, יש גם יהודים מאזור קווארה ומאזור וולקאט וצ'ילה הנקראים פלשמורה- היהודים המתנזרים, מיעוט קטן חי בעיר הבירה של אתיופיה אדיס-אבבה.
* הרוב המכריע הוא מאזורים כפריים. הכפר היהודי האתיופי מורכב משלושה ועד ארבעה דורות דרך הגברים, כלומר הגברים מביאים את הנשים שלהם מקום המגורים של האבא- יש אב זקן ואישתו, הבנים ונשותיהם והילדים שלהם- זה לא תמיד אבל בד"כ. הכפרים היו ליד מקורות מים, מה שמביא אותנו לכינויים והשמות.
* ליהודים יש כינויים שונים, בישראל נקראים יהודי אתיופיה, באתיופיה נקראים "ביתא ישראל" או "ישראל" שם עצמי- כך הם קראו לעצמם. בנוסף נוספו להם כינוי מצד הנוצרים היהודים והוא "פלאשה" -(פולשים)/ "פלאסין" – זרים. ייתכן והמקור הוא שהנוצרים קוראים ליהודי אתיופיה פלאשה- בגלל שהיגרו מישראל בדורות ראשונים ולכן דבק בהם הכינוי עוד מאז, ויש אחרים שחושבים שהכינוי הוא תוצאה של אובדן העצמאות שלהם במאה ה-17, כלומר: הייתה ממלכה יהודית באתיופיה במשך כמה מאות שנים עם מלכים בשם גדעון ויהודי, ובמאה ה-17 (1632), הם הוכנעו ע"י הנוצרים במלחמות באזור גונדר, ואז המלך האתיופי הנוצרי הודיע שמי שיתנצר – יזכה להוריש את אדמתו לילדיו, ומי שלא – יהפוך אדם חסר זכות על האדמה, מעין אריס, בשם "פלאסין".
* מעמד כלכלי- בעקבות זאת החלה התדרדרות במעמד הכלכלי- תעסוקתי של יהודי אתיופיה מול שכניהם הנוצרים, והם הופכים מאנשים עצמאיים, יהודים, בעלי אדמות, לבנאי הארמונות באזור גונדאר עבור המלכים החדשים. הבירה הופכת להיות גונדאר, והנשים הופכות להיות המעטרות של הארמונות (מעצבות פנים). לאחר מכן כעבור 100 שנים התרחשה עוד התדרדרות – הגברים הופכים נפחים ,מתקני נשק וחרשי ברזל והנשים הופכות כדריות, עוסקות בחרס. המצב הזה מביא לתעסוקה עיקרית סביב האש. מי שעוסק בחומרים ארציים כגון אש או אדמה, עוסק במלאכה בזויה וכך הם הופכים להיות חיוניים עם שוליות.
בגלל זה הם זוכים בעוד שם גנאי – "בודא" (מקור לעין הרע). עפ"י האמונה האתיופית, מקור לעין הרע יכול להפוך לצבוע מנוקד (חיה) שאוכל נשמות של אנשים אחרים (הנוצרים). הייתה תפיסה שהיהודים אשמים במחלות של הנוצרים (בגלל היותם צבועים) ועמדו בסכנת חיים. הם הפכו לחיוניים אך שוליים במעמד התעסוקתי שלהם.
* מבחינת הסטאטוס החברתי, הם נחשבו בתחתית. במעמד הזה, נוסף להם כינוי "אנשים שמסריחים מים" – הנובע מהטבילות הרבות שהיו נהוגות בקרב היהודים (כדי להיטהר מטומאה).
החיוניות עם שוליות באה לידי ביטוי בגלל שני סיבות: בעלות/ אי בעלות על קרקע, סוגי המלאכות שהם עוסקים בהם בדורות שונים.

דפוס התקשורת: הדפוס המרכזי בתרבות יהודי אתיופיה בשני צירים מרכזיים: "קוד הכבוד" של יהודי אתיופיה:
• יהודי אתיופיה באתיופיה- כל נער ונערה אתיופים גדלים באווירה סמכותית, במבנה חברתי הפועל ע"פ היררכיה של סמכויות, המשפחה האתיופית היא בד"כ משפחה מסורתית פטריארכאלית. במסגרת המשפחתית הדתית יש קריטריונים ברורים שקובעים את ההיררכיה הזאת, לדוגמא: גיל מבוגר לעומת צעיר, סמכות משפחתית, תפקיד קהילתי עדתי- קס (רב). ההיררכיה הזאת מכתיבה מערכת התנהגויות נורמטיבית. אחד האספקטים המרכזיים בהתנהגות הנורמטיבית הוא מושג הכבוד והימנעות מפגיעה בו, בפרט למי שעומד מעלייך בסדר החברתי, כלומר מי שמעליי מוגדר כסמכות- אני צריך להימנע מלפגוע בו ולתת לו כבוד. נורמת הכבוד בחברה האתיופית באה לידי ביטוי במגוון רחב של התנהגויות ספציפיות שאנשים בתוך החברה שותפים לו- הצעיר מצווה לשרת את המבוגר.
• יהודי אתיופיה בישראל- עניין הכבוד מביא לשורה של אי הבנות בין תרבויות וקצרים בתקשורת, כלומר במרכז הקליטה יהודי אתיופיה מגדירים את העובדים כסמכות ולכן מפנים כלפיהם סוג של כבוד וכך נוצרים אי הבנות.

1. התנהגויות כלפי סמכות: האדם שהתנהג בצורה זו לסמכות מצפה מאותה הסמכות להתנהג בצורה כזאת או אחרת כלפיו, כחלק מאותו החוק. ההתנהגויות הם:
• אין "לא"- בתרבות האתיופית לא נהוג לומר "לא" לדמויות סמכות, המושג של "לא" הוא מושג נדיר באתיופיה. לומר "לא" זה פגיעה בדמות הסמכות, יתרה מזו אתה מצווה להגיד "כן כן כן" (אישי, אישי-באמהרית), גם כשלא מסכימים עם דמות הסמכות. הציות הוא מוחלט בד"כ ומי שרוצה לסרב יכול לכל היותר לשתוק. השתיקה כוללת אופציה של סירוב- קריאה של הקוד. ע"פ הקוד האתיופי מותר לא לבצע- אבל אסור להגיד לא. המילה "לא" היא ביטוי של עלבון, פגיעה בכבוד. אין ואריאציות- חל איסור על הצעת אלטרנטיבות, אני לא יכול להציע הצעה אחרת כיוון שהיא נחשבת כסירוב לסמכות. ניתן לשאול- מה נוח לכם, או לתת לו לבחור מתוך כמה חלופות. יחד עם זאת, זה לא מבטיח במאה אחוז כיוון שלא ניתן לתת לאדם את כל האופציות הקיימות, ובנוסף יש משהו בקוד התרבותי שעשוי לפגוע בזה. אמירת "לא" מדומת להכרזת מלחמה, כאשר מסרבים זה להסתכן בעצמך. כל ביטוי של אי שביעות רצון מילולית לא רצוי. התרבות האתיופית מעודדת את חבריה לאיפוק רגשי בכלל ושל רגשות שליליים בפרט, מחנכים לא לבטא נקמה, קנאה וכו'. מצופה ממך לשמור אותם בבטן. הפתגם האתיופי אומר: "הבטן רחבה מכל העולם" (הוד כאגר), כלומר: היא יכולה להכיל את כל מה שאני מרגיש, במיוחד את הדברים העוינים, אני מצווה לשמור בבטן.
הקודים בארץ ישראל נוגדים את הקודים האתיופיים: אצלנו יש עידוד "לשפוך", ולא לשמור דברים בבטן.
• אין יוזמות ושאלות- ע"פ הקוד התרבותי והאתיופי אנו לא אמורים ליזום כלפי סמכות, לא אמורים לשאול שאלות. יוזמה נתפסת כביטוי של חוצפה. יש ציפייה מהסמכות ליזום אם צריך. אני צריך לענות בקצרה, (כן/לא) בקול חלש ולא ליזום אינפורמציה מעבר למה ששאלתי. בן ישאל את אביו שאלות טקסיות בלבד – מה שלומך? אך לא מעבר. לאבא מותר לשאול את בנו כל דבר.
• ביטויי גוף ומחוות- התנהגות של כבוד כלפי סמכות באה לידי ביטוי בשפת גוף. באתיופיה היה נהוג לנשק את הברך של בעל הסמכות. הברך היא סמל הכוח באתיופיה (ברך = גולבית) וכן נהוג היה לרדת אל הברך של דמות הסמכות. תופעה כזו כמעט נעלמה בישראל. עבור הזקנים יוצאי אתיופיה היה מדובר במשבר – המעמד שהם הרוויחו בכבוד נעלם. יש ביטויים נוספים של כבוד כלפי סמכות, מעבר לברכת השלום ( 2 נשיקות לזר, 3 נשיקות לבן משפחה ו-3 סבבים של נשיקות למי שלא ראו אותו הרבה זמן). דוגמה נוספת: נקישה בעקבים, שילוב הידיים מאחורי הגוף, הרכנת הראש וחצי גוף – אות של כבוד כלפי סמכות. אחד הביטויים הגופניים של דפוס התקשורת, הבולט אצל נערות הנפגשות עם דמות סמכות, כוללת השפלת מבט, צחקוק, פניה/עמידה ב-900, לא להביט בעיני הסמכות, כיסוי הפה ביד ותשובה לסמכות רק מהפעם השנייה בה היא נשאלת. הנערה מצווה להישען על חברתה ולצחקק ולענות בלחש על שאלת בעל הסמכות. נערה לא תיזום שאלות. אביה של נערה שמתנהגת כך יתגאה בה, כיוון שהיא מחונכת, מנומסת (צ'ואה). הנימוס הוא כלי חינוכי בידי המבוגר. קוד התקשורת הוא חלק מחינוך אידיאלי של הילדים. במעבר לישראל, חלק מההתנהגויות נתפסות כ"צייתנות", "ילדים טובים ירושלים". אצל הישראלים נוצר תסכול; מצד אחד האתיופים ממושמעים וצייתנים, מצד שני האתיופים בלתי אמינים, מרגיזים, עקשנים (מהנהנים, לא מגיבים ולא מבצעים).
2. ציפיות מהסמכות- ע"פ אותו קוד, כחלק מאותו קוד, אני מצפה שהסמכות תנהג כלפיי בצורה מסוימת.
• קיום הבטחות- הסמכות מצופה לעמוד בהבטחותיה. התרבות האתיופית מקמצנת במילים ומעניקה חשיבות עצומה לכל מילה. לא אומרים סתם "כן, כן", יש הסכמה מודעת לקיים את ההבטחה. הכבוד והמעמד של המבטיח תלויים בקיום ההבטחה. ככל שהסמכות גבוהה יותר יש לה יותר כבוד להפסיד, ואז קיום ההבטחה הוא ברור וחשוב יותר. פתגם אתיופי יודע: "עדיף שמה שיילדת לא יתקיים מאשר מה שהבטחת לא יקוים"– כלומר, עדיף שילדיך ימותו מאשר שלא תקיים הבטחה. בהקשר כזה, שבועות ונדרים הם דבר נדיר. במעבר לישראל, היה קשה ליוצאי אתיופיה לקבל את העובדה שישראלים מתקשים לקיים הבטחות. אתיופים מצאו עצמם מחכים להבטחות. בתרבות האתיופית תשובה בנוסח "נראה" או "יכול להיות" נחשבת גם היא כהבטחה. תשובה כזו משמעה שההחלטה בידי הסמכות, וסירוב מאוחר יותר יתפרש כאי קיום הבטחה. בישראל, כדי לתת תשובה – צריך לומר "לא", לשקול ואז לשוב עם תשובה חיובית (כדמות סמכות מותר לומר לא, או לומר שצריך לבדוק אצל מישהו אחר ואז נחזיר תשובה ("זה לא בידיים שלי, אני אבדוק ואחזור אליך").
• אי התעלמות מקיומו- הסמכות מצווה לעמוד בציפיות ולא להתעלם מקיום הכפיף/הפונה. חוסר התייחסות לאורך זמן נתפס כהתעלמות מכוונת, אי-אהבה או התנכלות אישית. כלומר, מצפים מהסמכות להתייחס. כשעובר בעל סמכות באתיופיה בשבילים – הוא אינו יכול להתעלם מהאדם האחר ואומרים שלום. ילד אתיופי שהמורה לא פונה אליו יתפוס את חוסר ההתייחסות כהתנכלות. האדם הפונה לא ייזום שאלות כלפי בעל הסמכות, אך מצפה מבעל הסמכות לשאול אותו. ישראלים נטו לא לפנות לאתיופים, בכיתה למשל, כדי לא להביך אותם, אך בכך נפלו בקוד התרבותי. לתלמיד הישראלי חשוב יותר הערך ההישגי של התשובה מאשר יחס הסמכות. לעומת זאת, לתלמיד יוצא אתיופיה חשוב יותר יחס הסמכות מאשר הערך ההישגי של התשובה (נכון/לא נכון). היחס של הסמכות מלמד.
• עלבון – הפונה אל הסמכות, מצפה שאם הוא התנהג בכבוד כלפי הסמכות במילים ובשפת גוף, הסמכות לא תעליב אותו. התרבות מושתתת על מושג הכבוד – ואחד הרגשות הדומיננטיים הוא עלבון, פגיעה מצד הסמכות. האדם מצפה שבעל הסמכות לא יפגע בו. עלבון יכול להתרחש בשפת גוף כמו קריאה לאדם ע"י סימון באצבע (כגון, קריאה המקובלת לאנשים נחותים או כלבים ולא רצויים ע"י האדם שפונה לסמכות). אם בעל הסמכות רוצה להתייחס בכבוד הוא צריך לקרוא לאדם ע"י נפנוף היד כלפי מטה. שפת הגוף בתרבויות שונות מתפרשת באופנים שונים. פעם בכבוד ופעם כעלבון. ביטוי נוסף לעלבון הוא הרמת קול. עצם הדיבור בקול רם אל מישהו היא מקור לעלבון באתיופיה. עלבון חריף במיוחד הוא עלבון בפני קבוצה. להעמיד אדם בפני קבוצה ולהעליב אותו, יהיה דבר חמור ביותר. בישראל, התרגום של עלבון השתנה. עלבון מילולי שהתרחש היה כינוי "כושי" לאתיופי. המושג לא נחשב ניטראלי בעיני הקהילה האתיופית, וצריך לזכור לכינוי יש גם משמעות נוספת, מעבר למשמעות הניטראלית: כושים = עושים את העבודה השחורה, עבדים, פחות כבוד ונחותים. עלבון נוסף שהתווסף בישראל – דיבורים בדימויים. "אני מדברת אליך כמו אל קיר" – דימויים שלא מובנים ע"י בני הקהילה. בישראל, התגבר מאוד החשש מפני עלבון בפני קבוצה – כיוון שהישראלים לא חשים ברגישות הסיטואציה. התגובה לעלבון באתיופיה, עפ"י קוד הכבוד, היא איפוק. הציפייה היא שהאדם יספוג את העלבון בשקט ולא יסגיר את הכעס, אבל יחזיר במעשה בשעת הכושר הראשונה.
הסימנים המילוליים המזעריים לכעס על עלבון זה אמירות כמו: "יהיה רע", "לא רוצה לעשות בעיות" – סימני איפוק תגובה. במקרים קיצוניים של השפלה בפני קבוצה, עשויים לגרור את האדם לפגוע במשפיל/ה, ואם לא – לפגוע בעצמו. התרחשו, במקרים קיצוניים, התאבדויות בעקבות עלבון (אי אפשר לפגוע במשפיל ואי אפשר לחיות בהשפלה). פגיעה במשפיל יכולה להיות להכות באבן. התפיסה היא שמרגע ההתפרצות, האדם לא שולט בעצמו – ולכן עדיף לא להגיב במילים אליו אלא להחזיק אותו. התגובות קיימות גם בישראל, אם כי עם הזמן החלו להיספג גם תגובות "ישראליות".
• אפליה- מדמות הסמכות מצופה לא להפלות. אפליה נתפסת הרבה פעמים כ"אתה לא אוהב אותי". לא שוכחים מקרים של פרוטקציה – שמים בבטן. בישראל, עלולים לקשר את האפליה לצבע העור, שוליות חברתית ותחושת קיפוח. השוני והזרות עלולים להתפרץ.
"האתיופי המפתיע והמורד" – אי הבנה מתמשכת בין הסמכות לבין האדם, אי עמידה בציפיות מהסמכות, מתבטאים בסופו של דבר בהתפרצות זעם ותסכול, והפסקה של שיתוף פעולה. בישראל, זה בא לידי ביטוי במשמעות של "פתאום!" – התפרצויות פתאומיות. פתאום מחלקה שלמה של אתיופים בצבא מתיישבת ולא נענית לפקודה, פתאום הילד מרים אבן ומכה כדי להרוג. קשה לזהות את הסיבה להתפרצות. התגובה לעלבון היא הרי "פנים חתומות" ואיפוק, שלבסוף הגיעו למצב של אמון שנשבר. ההתפרצות יכולה להתרחש זמן רב אחרי העלבון ואי מילוי הציפיות. כשמתרחש שבר בציפיות מהסמכות, האדם לא מוכן לשום פשרה. בשביל פשרה צריך שמאגלה = מתווך. אדם שנפגע מסמכות ולא יכול לפגוע בו (עקב מעמדו) יכול לבחור ב"עזיבת השדה" – ניסיון לעבור למקום אחר.

דוגמא לחברה מורכבת/ תרמילאים ישראליים- החברה הישראלית:
רקע על החברה הישראלית: החברה הישראלית מונה כ-6.5 מיליון אנשים. 80% יהודים ו-20% ערבים ומיעוטים אחרים: קבוצות נוספות של צ'רקסים, נוצרים, דרוזים, בהאיים. בישראל יש עדות. המונח "עדה" לא קיים בשאר המדינות. בחברה הישראלית קיימות "קבוצות אתניות" (Ethnic Group) – המונח הכי קרוב למונח עדה. "עדה" היא מונח ייחודי לישראל שנבע מאבות היישוב הציוני. הם ניסו לבטל את ההבדלים האתניים, התרבותיים. היה רצון לומר שכולם באים מאותו מוצא –קבוצות אתניות בעולם, לא שייכות לאותו עם. היה ניסיון לחבר את כולם תחת "העם היהודי". האנתרופולוגים התגייסו לחזק את המונח עדה לטובת הציונות. במדינה קיים "חוק השבות" – יהודים מקבלים אזרחות אוטומאטית (חוק נדיר יחסית לחוקי הגירה בעולם). במדינת ישראל קיימת תופעה של עיור אורבניזציה) – מדינה מאוד עירונית 96% מהאוכלוסייה עירונית (ההפך מאתיופיה). יש מבנה חברתי בישראל שנוצר על בסיס מהפכני שוויוני (מרקסיסטי) מבחינה חברתית, המבנה הסוציאליסטי – שהקיבוץ הפך בה דגם וסמל לשיוויון. מדינת ישראל החלה במודל מהפכני סוציאליסטי והמשיכה במודל הפרטה בדגם האמריקאי באופן חריף ביותר. ישראל הפכה אחת המדינות המובילות בפערים בין עשירים לעניים (החלה ממצב של כמעט שוויון בין שכבות האוכלוסייה).

תרמילאות- על הרקע הזה יש את תופעת התרמילאיות. התופעה הזאת נעה בין 35-40%.
התופעה נראית לנו ברורה, אך קשה להגדירה. שני מחקרים עסקו בתופעת התרמילאות הישראלית:

א. מבורך (1997) – עודד מבורך, סטודנט לפסיכולוגיה שעשה דוקטורט בנושא תרמילאות, היה 3 שנים בטיול תרמילאות. הוא לקח 2 מחזורי שחרור מצה"ל מהשנים 1988, 1991 ועשה את המחקר בין השנים 1995-1991. הוא דגם 4,000 איש והעביר אליהם שאלונים מקיפים – אפיונים דמוגראפיים ואישיותיים, פעמיים בטווח של 3 שנים. בנוסף ביצע 90 ראיונות עומק. חלק היו אחרי הטיול בשאלון הראשון, וחלק יצאו לטיול יותר מאוחר. הוא אסף הרבה מידע כמותני ואיכותני. הוא חקר אותם לפני ואחרי היציאה לטיול, והשווה אותם לקבוצת ביקורת של אנשים שלא יצאו לטיול הממושך ולבסוף ניתח 1000 שאלונים הכוללים דברים על אישיות המטייל ועל הטיול.
עודד מבורך גילה שמימדי התופעה הן 16.6% מהמשתחררים יוצאים לטיול הממושך, בטווח של 3 השנים הראשונות שאחרי השחרור. מכאן, שלא כולם יוצאים כמו שחושבים, אולם מדובר באחוז עצום בהשוואה לכל אוכלוסייה בעולם. לא ברור אם יש עוד מדינה שיוצאים בה כל כך הרבה צעירים למסע צעירים. המחקר נערך לפני 10 שנים וייתכן שהתופעה גברה עד היום. עודד מבורך הגדיר זאת "כטיול הממושך" תרמילאי הוא מי שיצא למינימום 3 חודשי טיול. בפועל, השכיח היה חמישה חודשים ומעלה.
המאפיינים של התרמילאים ע"פ מבורך היו: * מס' הגברים והנשים היה דומה. * הרוב מטיילים במזרח אסיה (גם היום ככה). * 45% טיילו במזרח אסיה, 27% בדרום אמריקה, 24% בארה"ב. נשים יותר בארה"ב וגברים בדרום אמריקה. * אחוז גדול של בני קיבוצים, ואחוז נמוך של ערים בינוניות * הורים עם זיקה חילונית. * הנולדים בצפון אפריקה נמוך יותר- יותר מסורת ישראלית. * מס' שנות הלימוד של ההורים גבוהה יחסית. * אחוז בתי ספר עיוניים גבוה יחסית. * בעלי תעודת בגרות- מעט מהאחרים. * אחוז הגברים ששירתו כקצינים גבוהה יותר. * אחוז שהדריכו או השתתפו בתנועות נוער גבוה יחסית. * נטייה של המטיילים לאישיות המחפשת ריגושים, חוסן אישי והעדפות שינוי על- פני שימור.
מבורך מצא שאנשים יצאו לטיול הממושך לא בשביל להתנתק מהמצב הביטחוני והמתח, זה סיבה מס' 2 ולעומת זאת הסיבה העיקרית היא בשביל להשתחרר מהמשפחה וחובות התפקיד המבוגר (ממצא מפתיע). המרחב המשפחתי לוחץ להיכנס לתפקידים של עובד/סטודנט, חתונה, ילדים. המטיילים רוצים לצאת למרחב אישי שבו הם יקבלו החלטות לגבי תפקידם העתידי בחברה, לעשות חיפוש עצמי לגבי מה שהם באמת רוצים. העומס והלחץ להסתדר ולהתקדם בחיים הביא צעירים לצאת לטיול ממושך, ולבצע חיפוש ובדיקה עצמית רחוק מהבית.

ב. יעקובסון (1987)- אנתרופולוג ומנהל בית- ספר. הוא עושה עבודה אנתרופולוגית מובהקת. יעקובסון בדק את אוכלוסיות התרמילאים ב-1986 שהגיעו לחנות "למסע". שיטת המחקר שלו הייתה תצפית משתתפת, האופיינית לאנתרופולוגים (בניגוד למבורך שעשה שאלונים). חוקרי תרבות משתמשים בתצפיות, שיטת מחקר איכותנית. יעקובסון ערך תצפיות כ-4 חודשים, 8-7 שעות ביום. לחנות מגיעים תרמילאים על מנת לקנות ציוד לטיול. החנות היא אולם גדול שמחולק למדפים לפי נושאים שונים. אין בה כסאות ויש בה שטיח מקיר לקיר – רוצים לעודד ישיבה על הרצפה. במרכז החנות יש עמוד של מטר למטר שנועדו למודעות חיפוש שותפים למסע. יעקובסון מצא שכרבע מהמטיילים מצאו כך את השותפים שלהם. הוא חקר גם את הלקוחות וגם את הצוות – מאופיין כתרמילאים לבושים ונראים אחרת (כמו מי ששבו מטיול ממושך, בעלי צמות וכו'). העובדים שהיו בעלי מאפיינים מיוחדים, לבושים לא אלגנטי. יעקובסון השתתף ב"חוגי העצה הטובה" – מפגשים דו-שבועיים של עצות שנותנים אנשי החנות למטיילים העתידיים. יעקובסון ראיין את היוצאים לטיול וחלק מהחוזרים. קל לנהל תצפית בחנות – כי כולם יושבים וכותבים הערות וכך גם הוא עשה.
הממצאים העיקריים שלו קשורים בטענה המרכזית: ניתן לראות בתופעת התרמילאות צליינות מסוג מסוים (צליינות = עליה לרגל). יש מאפיינים דומים לצליינות ולכן לא צריך להתייחס לתופעה דרך תיאוריה של תיירות אלא דרך היבטי הצליינות. הוא קורא לה "צליינות חילונית", בניגוד לזו הדתית.

ההבדלים בין הצליין לתרמילאי:
1. המטרה לשמה נועד הטיול: הצליין נע לעבר המרכזים הערכיים- תרבותיים של חברתו, הוא בא לחוות את הדת בצורה מסוימת (המוסלמים – למכה, הנוצרים – לירושלים). והתרמילאי זז בכיוון ההפוך מהמרכז הערכי של חברתו- הוא מתרחק מהמרכז אל המקומות האחרים. כלומר, רוצים להשתחרר ומחפשים את המרחב האישי.
2. צליינות היא תופעה של הולכים וחוזרים. תרמילאיות היא יותר ארוכה- נשארים שם יותר

הדמיון בין צליינות לתרמילאות:
1. מיסוד- מיסוד של תופעת הטיול הממושך – מתנועת בודדים לתנועה של המונים. תנועה מתעצמת. מלחמת ששת הימים יצרה בעולם מעין תנועה משיחית – ישראל הקטנה ניצחה את מדינות ערב החזקות. בעולם הייתה אווירה של אהדה כלפי ישראל, לא רק מצד היהודים. לארץ הגיעו אנשים להתנדב בקיבוצים, מכל העולם. התופעה הזו הביאה לארץ גם תרמילאים משווצריה, אנגליה, שכללו את ישראל במסעותיהם. התרמילאים חיו באיכות חיים בקיבוצים, חוויה כמעט דתית של סוציאליזם ומצד שני הקיבוצים זכו בעבודה חינם. בתחילת שנות ה- 70 –במפגש עימם צעירים מהקיבוץ התוודעו לתופעת התרמילאות. לאחר מספר שנים החלו גם קיבוצניקים לצאת אל העולם, בתנועה של בודדים – יצרו את המסלולים בדרום אמריקה, למשל. התנועה הזו הופכת ממוסדת עם השנים. יותר ויותר יוצאים, עד שהיא הופכת חלק מתנועה חברתית. היום מטיילים גם חבר'ה דתיים, חבר'ה עירוניים, עולים חדשים וכד'. מיוזמה של יחידים התרמילאות הופכת תנועה נורמטיבית קבוצתית כמו צליינות.
כמו כן החלה תופעת קומיוניטאס – חוקר בשם ויקטור טרנר, חקר את תופעת הקומוניטאס בהקשר של צליינים ועולי רגל.
* "קומיוניטאס" = תת קהילות/קבוצות קטנות שנוצרות במסע, מתגבשות ומחזיקות/נושאות את עצמן תוך שהן מפתחות נורמות משל עצמן/ קודים פנימיים בתוך הקבוצה, ומהוות מעין יחידות סגורות. יעקובסון רואה במכתבי התרמילאים חלק מתופעת הקומוניטאס, חלק מתופעת המיסוד. התרמילאים שולחים מכתבים אל החנות למטייל – מעין דף המלצות. בשגרירויות נוצרו ספרי המלצות של מטיילים. יעקובסון מספר על מכתב של בחורה שכולל מידע מפורט למה בחרה ביעד, סוגי בעלי החיים והצמחייה במסלול, האלטרנטיבות, ההכנות הדרושות ליעד בישראל וכו'. המכתב משקף את רצונה להיות חלק מקהילה, קהילה מדומיינת שנורמה אחת בה כוללת שיתוף אחרים במידע. המכתבים מחברים את המטייל לקהילה המעין וירטואלית. צורה נוספת להגדרה;
* "קומיוניטאס" = התפתחות של רגש אחווה אנושי שאופייני למצב השולי בטקסים. שוליות חברתית יכולה להיות מצב בטקסים – בטקסים אתה יכול להיות באזור שוליים, בין X ל-Y. למשל, בטקסי אבל. החיים שקוברים את המת, נמצאים במעבר בין חיים עם הנפטר לחיים בלעדיו (בזמן הטקס הם נמצאים במצב ביניים). כך גם בטקס סיום לימודים עצמו – הסטודנט לא בעל תואר, אך גם לא חסר תואר. במהלך הטקס ישתנה המצב משוליים לבעל תואר. אך גם בטקסי בגרות (מילד לגבר), בר-מצווה, נישואין, גם התרמילאים נמצאים במצב של שוליות חברתית. התרמילאים כבר לא נמצאים במרכז החברתי שלהם (ישראל) אך גם לא נמצאים במרכז החברתי של הארץ בה הם מטיילים. בתוך תהליך המסע, יש קיום בשוליים של שתי החברות (בישראל ובאזור הטיול). המצב הזה דומה למצב הצליינים העולים למכה לשם – בדרך למרכז הערכי שלהם. המטייל נמצא במצב של שוליים, כי הוא לא שייך לנורמות החברתיות של ארץ המוצא ולא בנורמת ארץ היעד, הם "בין לבין" מצוי בדמדומים , נדמה לנו שאם אנו לא בחוק של ישראל גם החוק של הודו לא תקף עלינו. ההתמסדות של קבוצות של מטיילים מתרחשת בקונטקסט של שוליות, לימינאליות. הקומוניטאס מצביע על המיסוד, שהוא מאפיין הדומה לצליינות.
2. הכנות למסע- כמו בצליינות, ההכנות למסע רבות. יעקובסון מתייחס להכנות בהרחבה. הכנות למסע קיימות בחברות רבות. חוקרת בשם ברברה מאייראוף חקרה אינדיאנים משבט "ההויכול" ומצאה שיש להם דרך מסוימת של התבגרות שבתוכה יש מסע של 50-45 יום. המסע הוא ארוך וכרוך בהרבה הכנות. גם בתרמילאות יש המון הכנות. בחנות יש חשיפה להמון חומר קריאה. אנשים מתעדים המון תיאורים של חוויות ומשתתפים בחוגי "עצה טובה" – המתקיימים בחנות פעם בשבוע. מטיילים עתידיים קוראים ספרים לגבי המקומות ולומדים שפה – יוצרים קטלוג מלא של המקומות. יעקובסון מוצא כי אינטנסיביות של הכנות גדלה חודש וחצי לפני נסיעה : אנשים מכינים ויזות, מט"ח, רישיון בינ"ל, נפרדים מחברים, משאירים רשימת שגרירויות וסוכנויות דואר, קונים תרמיל. יש כללים מה לוקחים ומה לא – "תחשוב מה אתה צריך וקח חצי" – מעט בגדים, רשימת כתובות, מוצרי היגיינה, קסטות מוסיקה ישראלית. יעקובסון רואה במסע נשיאה של ליבת תרבות המוצא אל ארץ היעד. ההכנות מרובות, כך שהמטייל יודע את כל הסכנות הכרוכות בכל אתר ואתר. רוב המטיילים מסרבים להודות שהם עשו הכנות מרובות כל כך.
מאפיין נוסף של ההכנות הוא הרצון לנסוע לזמן בלתי מוגבל. 68% אמרו שהם לא יודעים את זמן החזרה. בפועל הסתבר שרובם יודעים שהם חוזרים לעבודה/לימודים (שהזמן סוכם מראש). זה לא שקר אלה אשליה של נסיעה לזמן הבלתי מוגבל עוזרת לניתוק ולפתיחות כללית כלפי עצמם וכלפי דברים שהם רוצים לבדוק בטיול.
3. אורך המסע- משותף לתרמילאים וצליינים שהמסע הוא ארוך יחסית, ברוב המקרים גם הצליינים והתרמילאים יוצאים למסע לא קצר. אצל עודד אמרו מינימום שלושה חודשים ובפועל 5 חודשים ויותר.
4. סיכון- המסע מסוכן בשני המקרים, גם בצליינות ותרמילאות יש סיכונים: פגעי טבע, מידי אדם, סיכונים פיזיים- סיכונים שקורים או שאני מדמיין אותם.
5. מערכת מיתוסים- מתפתחת מערכת אדירה של ספרות, אגדות, פולקלור – כמו בכל תנועת המונים. מיתוס = עלילות, אירועים, התרחשויות שקושרות עצמן לעניינים חברתיים ואנושיים הקשורים במסע. המטרה – העברת מסר ומשמעות. טרנר ואשתו חקרו את מערכת המיתוסים שמתפתחת בצליינות. כשבודקים את העובדות, מסתבר שמספר האירועים החריגים (התאונות) במסע תרמילאות הוא דומה לחלוטין למספר של אירועים חריגים בטיול תיירות רגילה. בעיתונות מתפרסמים יותר סיפורים לגבי התרמילאות, כחלק מהמיסוד. מתפרסמים יותר סיפורים על הודו ופרו מאשר על לונדון וכד'. גם בחנות יש יותר סיפורי סיכון: שוד ואלימות, לכלוך וכו'. חלק מהמדריכים בחנות מנסים לשבור את התופעה, וחלק מדגישים דווקא את הסיפורים – התייחסות כלשהי לקיום/אי קיום הסיפורים הופכת את האדם לחלק מהמערכת. המיתוס משרת את התופעה.
6. חיזוק מחויבות חברתית- יש חיזוק של המחויבות החברתית בעקבות המסע. תרמילאים ישראלים חוזרים מחויבים יותר לערכים הישראלים ("עכשיו זה יעזור לי להעריך דברים בבית, בישראל"), כך גם צליינים חוזרים יותר מחוייבים.

ניתן לסכם ולומר, שעל-פי יעקובסון קיים דמיון בין תרמילאות ישראלית לצליינות דתית בחברות אחרות. הפרמטרים שהוזכרו כולם מצביעים על הדמיון, אך לא על זהות. לכן יעקובסון מדגיש שתרמילאות היא צליינות חילונית. הוא מוסיף שעבור חלק מהצעירים מדובר בטקס מעבר, סמוך לשחרור מהצבא – משלב אל שלב. בעבר היה מעבר ישיר בין צבא ללימודים ומשפחה, והתרמילאות הפכה שלב ביניים מרכזי. עבור חלק מהצעירים – קיבוצניקים למשל, היה מדובר באתגר שמוביל ליוקרה חברתית. אצל חלק אחר, המסע משמש לבדיקת החשיבות של ההיבטים מחיי היומיום (ניקיון, רכב, זמן, כסף – כמה הם באמת חשובים בעבורנו). רוב האנשים תופסים את החברה הישראלית כתובענית ורוצים להתנתק במרבית זמן המסע, אך לא לעזוב לחלוטין את מעגל החיים בישראל.
מדוע תופעת התרמילאות נפוצה כל כך בישראל? האם יש קשר לאופי לאומי, אישיות לאומית – אישיות של תרמילאים? האם חוויות התרמילאות מעצבת את האישיות? למה חשוב להדגיש שהיית במקום שעוד אף אחד לא היה בו? מדוע קיימת הילה סביב התופעה? מדוע התופעה מתרכזת בדרום מזרח אסיה ודרום אמריקה – מי קובע את האופנות הללו?
המצב כיום? האם אנו מדברים על אותו סוג של מסע עבור אנשים? תמיר ליאון, שטוען שתופעת התרמילאות נשברת.
* יש קבוצה שעדיין מטיילת כי הם נקראים "איסתא"יים", הולכים עם תיק של ISTA אבל יש שני קבוצות אחרות שלא ברור אם אפשר לקרוא להם תרמילאים : * ראשונה "להקתיים" , אנשים שנוסעים ובאים בקטע החברתי, עוברים ממקום למקום כקבוצות, עושים ויפאסנה ועוברים ממקום למקום, באים יותר ממניע חברתי. * קבוצה שלישית היא "קרחניסטים" אנשים שבאים בשביל הסמים, היום 1/3 מאנשים נוסעים לחלוטין בשביל עניין הסמים. מגיעים ודופקים את הראש במשך 4 חודשים. יש להבין שלא מדובר במשתמשים קלים,מי שנוסע בעניי הסמים הם סמים כבדים , מתוכם 2000 איש נפגעים ו900 לא יוצאים מזה ונפגעים קשה. * קבוצה רביעית בעולם "פלאשבייקרס" תרמילאים שמסתובבים אם גאדג'טים כגון: מחשבון, מצלמה דיגיטאלית ויומן. הם צריכים 5 שקעים כדי להטעין את הגאדג'טים.
הסלנגים המתפתחים: בחורות שרוצות קטע פונות לחדשים כיוון שאחרי זמן רב הם משתגעים מהסמים ולא רוצים סקס. בום עלייך – מי מתחיל בעישון. לתפקד- מי שמחלק סמים ישיבה- ישיבת סמים, מגואה לגהה, מטכ"ליסטים – מטכ"ל בארץ ובטיול הם דוחפים את כולם, ליעד הבא. כאשר מתפתחת מערכת שלמה של מיתוסים.

חברה מורכבת מול חברה פשוטה
אנתרופולוגים בעבר חקרו חברות שקראו להם "פרימיטיביות" לאחר מכן נקרא "פשוטות". חברה פרימיטיבית באנתרופולוגיה היא חברה ללא כתב. יותר מאוחר התפתחה הבחנה בין חברות פשטות לחברות מורכבות כי המונח פרימיטיבי קיבל ערך שלילי ועברו למושג חברה "פשוטה".
חוקר בשם Service מגדיר את האבחנה בין חברה פשוטה ומורכבת כך: האבחנה נעשית ע"י הרמה/הדרגה של גיבוש חברתי תרבותי. Socio Cultural Integration – נמדד באמצעות מספר הכלים והטכניקות ליצירת האינטגרציה החברתית תרבותית. ככל שיש יותר כלים ליצירת גיבוש חברתי-תרבותי, כך החברה תחשב יותר מורכבת. בחברות פשוטות יש כלי אחד, ובחברות מורכבות מספר כלים. הכלים הקשורים בשלושה עקרונות: 1. עקרון השארות. 2. עקרון החוזה. 3. עקרון הריבוד.

1. עקרון השארות: בחברות פשוטות הכלי היחיד לאינטגרציה חברתית הוא "עקרון השארות" = קרבה, קבוצת הקרובים. מדובר בקרובים מקרבת דם (consanguine) או קרבת נישואין (Affinial). למשל בחברת האינואיט (האסקימואים) יש רק רמת התארגנות עפ"י שארות. קרבה מתגבשת ע"י איסור גילוי עריות – הוא אוסר על הבן להתחתן עם אמו ומחייב את הבת להינשא לאחר מחוץ למשפחה הגרעינית, ואז נוצר מפגש עם אחרים בטקס נישואין. האיסור, כחלק מעקרון השארות, יוצר גיבוש חברתי-תרבותי. הקבוצה האינואיטית נקראת Band – 30-20 אנשים שמחוברים יחד בעקרון השארות.
עיקרון השארות אוניברסאלי – קיים בכל החברות בעולם. לעומת זאת, שני העקרונות האחרים תמיד מתווספים ולא קיימים בכל החברות.
2. עיקרון החוזה: הסכם חברתי, כתוב או בעל-פה, לארגון החברה. לא מדובר בעיקרון אוניברסאלי. ניתן להסתכל עליו גם כהסכמה חברתית, התאגדויות והתחברויות (Associations). עקרון זה לא קיים בחברות פשוטות. ישנם הסכמים שונים: פורמאליים ובלתי פורמאליים. בחברה הישראלית מסתמכים על שארות, אך גם על הסכמה פורמאלית (כמו שירות בצבא, השתייכות לארגון המורים) והסכמה לא-פורמאלית (כמו שותפות באסוציאציה יחד עם החבר'ה מהתיכון – נפגשים מדי פעם. השותפות נעשית באופן לא פורמאלי ויש בה כללים של קשרים בינאישיים). הסכמה לא פורמאלית היא מעין חוזה.
יש עוד סוגים של התחברויות והתאגדויות: אסוציאציות פורמאליות ולא פורמאליות (התאגדויות) – קופת-חולים, למשל, היא התאגדות פורמאלית. תנועות נוער הן התאגדות לא פורמאלית. וועד עובדים הוא התאגדות פורמאלית ברוב המקרים, אך יש מקומות שהקשר אינו פורמאלי. דוגמאות נוספות: ויצ"ו, ההסתדרות (פורמאלי = תשלום או חתימה על טופס הסכמה ממוסדת). הסכמים אלו הופכים את החברה ליותר מורכבת.
3. עקרון הריבוד/ אי שיווין- עיקרון הריבוד – סוגים שונים של ריבוד, אישי וקבוצתי.
א. ריבוד אישי- היחיד הוא מעל האחרים. לדוגמה, הצ'יף – הוא מעל שאר בני השבט. ריבוד הוא אי שוויון בין פרטים או קבוצות בחברה. 3 קריטריונים לפיו אדם מעל השני: השכלה (תלמיד חכם), עושר וייחוס. ייחוס פירושו כמה דורות היו בעלי השכלה או עושר או שניהם. אדם קיבל מעמד אם הוא צאצא לשושלת רבנים, משפחת גבירים או שניהם יחד.
ב. ריבוד קבוצתי – אי שיוויון הוא חברתי. למשל הקסטות בהודו – אדם נולד ומת באותה קסטה. קב' שלמה היא מתחת או מעל המדרג החברתי. יש הסכמה חברתית על עניין זה, שינוי קסטה אפשרי רק בגלגול נשמות. גם בבריטניה יש מעמדות – עליון ותחתון. על-פי החוק בבריטניה יש העברת קרקעות בירושה. האריסטוקרטיה העבירה בתים וקרקעות בירושה, ואנשים התחתנו בתוך המעמד כדי לשמור על הירושה – לכן אין כמעט ערבוב בין המעמדות. המעמד התחתון מקבל את ההעברה בירושה ללא התנגדות, כסדר חברתי. בישראל ישנן קבוצות – כוהנים ולוויים מול ישראל, אשכנזים וספרדים, בתוך החצרות חסידיות (אין מעמד שונה בין החסידויות). חברות שיש בהם עבדים יש בהן ריבוד קבוצתי, ריבוד גורם לגיבוש חברתי – הוא מחלק את החברה לרמות, שתלויות זו בזו, ולכן קיים גיבוש . בהודו יש קאסטות של מורים, חיילים אז החיילים צריכים את המורים, כי הם יוצאים למלחמה והמורים מלמדים את הילדים שלהם, יש תלות הדדית בינהם. קאסטות ומעמדות נוצרת תלות הדדית, כך נוצר גיבוש ויש יותר הדדיות כי אחד עושה למען המעמד השני.
ככל שיש יותר כלים, שארים + ריבוד + חוזה כך החברה יותר ויותר מורכבת.

שני היבטים נוספים שמהווים דוגמה להבדל בין חברה פשוטה למורכבת:
א. בחברה מורכבת יש בדרך כלל יותר קבוצות אתניות, קב' מוצא, קב' תרבות. אין הומוגניות אתנית בדרך כלל, מבחינת קבוצת המוצא. זהו סוג של כלי לחקר חברתי, "כלי פוליטי" – מבנה הכוח של החברה. (ארגון על בסיס אתני). בניגוד לאינואיט שמאורגנים בקבוצות של משפחות בקרבה משפחתית (Band), ואין שום ארגון פוליטי חברתי נוסף. בחברה מורכבת יש מבנים פוליטיים רחבים יותר, כמו קבוצות אתניות – מוצא (ישראל, ארה"ב).
ב. הדרכים לפיתרון סכסוכים/ בתי משפט ומערכת החוק. בחברה המורכבת יש דרכים לחבר קבוצות אתניות שונות (יוצאי רוסיה ואתיופיה). החיבור של הקבוצות נעשה באמצעות מערכת החינוך, התרבות, התקשורת, הצבא, המערכת הפוליטית, המשטרה (חוק משותף ושוויוני לכולם). בחברה הפשוטה, אין כלים חברתיים – אין מערכת חינוך ממוסדת, אין פוליטיקה, צבא או משטרה. הבחנה בין חוק פרטי לחוק ציבורי:
חוק ציבורי – השיטה לפיה מגוון לא קטן של עבירות מוגדרות כעבירות נגד החברה (החוק הפלילי להבדיל מחוק אזרחי). רצח, גם כאשר הוא פוגע באדם פרטי, נחשב כעבירה נגד החברה, ולכן החברה מתערבת ומעמידה את הרוצח למשפט. בחוק ציבורי למנהיגות יש כוח להתערב (משטרה, בתי משפט) ניתן לפנות גם לצ'יף. אצל האינואיט אין כוח לאף אחד לכפות החלטות. בראש כל Band עומד הדמן (Headman) – מנהיג לא פורמאלי (לא נבחר ולא ירש את התפקיד). ההדמן הוא ראשון בין שווים, משהו באישיותו (כריזמה) הופך אותו למנהיג (צייד מצליח, יכולת דיבור). לרשותו עומד רק כוח השכנוע. אדם שנעשה לו עוול, חייב לפעול כנגד עושה העוול. הכוח היחיד ברשותו הוא שכנוע. אז פיתח הובל את האבחנה בין חוק פרטי וציבורי.
חוק פרטי – זוהי השיטה על פיה ההתנהגות או התנהגויות מסוימות המוגדרות כפגיעה ביחיד מחייבות פעולה כלפי הפוגע. בדר"כ כנקמה. מתאים לחברה פשוטה. לעומת זאת, בחברה מורכבת, פונים לרשויות החוק – חוק ציבורי.
למשל, בחרבת האינואיט, אם נעשה לי רע כי מצאתי שאשתי התגרשה ממני והתחתנה עם מישהו אחר. יש המון סכסוכים סביב נשים, אני לא יכול להאשים את אשתי, ולכן אני מאשים את הבחור, הוא פיתה אותה, הוא לקח אותה וגנב את אשתי. יש מס' אפשרויות לפתרון הסכסוך:
1. אדם יהרוג את שכנו, וזה יהיה על-פי חוק בתוך אותה חברה. חוקר בחברה האינואיט טען שאין גבר בחברה האינואיטית שלא הרג לפחות פעם בחייו. החוק הוא הסדר חברתי, נורמטיבי, מקובל – זה לא אנרכיה. אך הסכנה שבחברות מסוימות, תתחיל בעקבות כך "נקמת דם" – כמו בחברה הבדואית. אדם רוצח, ובן משפחת הנרצח רוצח אותו וחוזר חלילה. אצל האינואיט.
2. יש אפשרות להזמין להאבקות ומי שניצח בהאבקות הפיזית, זכה/ניצח "משפטית" – החוק מאשר הזמנה להיאבקות ותוצאותיה. ההיאבקות טומנת בחובה בעיות עבור הנפגע – יכול להיות שהאדם שהוא רוצה להיאבק עמו גדול וחזק ממנו ואז פתרון זה לא רלוונטי.
3. אפשרות נוספת היא להזמין לדו-קרב מילולי. השמועה מתפשטת, ותוך יומיים-שלושה מתכנסים עשרות אנשים מהסביבה. ביום מסוים נקבע מפגש. אדם אחד מתופף כדי להגביר מתח, ואז הנפגע מעליב את השני לחתיכות בשפה האינוקטיטוט (שפת האינואיט). לתת מילולית מכה מתחת לחגורה, בדרך כלל לגבי תיאורים פיזיים/התנהגותיים. ואז השני עונה וכיוצ"ב. המנצח – כאשר אחד נתקע ואין לו מה להגיד או על-פי החלטת הקהל. הקהל מביע סימפטיה או אנטיפתיה וצד אחד מוותר. שיטה "משפטית" בחברה הפשוטה: עלבונות וקללות הדדיים. קיים גם בחברות נוספות – בחברה השחורה בארה"ב קיימים תרייסרים (דזנס Douzens), בעיקר אצל צעירים שחורים. גם בחברה היהודית במזרח אירופה, אך בניגוד לאינואיט אף פעם לא אומרים לאדם את האמת עם הוא גיבן, נמוך וכו'. ניתן לומר הכל חוץ מאשר את האמת. אפשר לקלל שתהיה עשיר כקורח" .. "שיהיה לך מחלת עור" .. לקלל שיהיה לך X ולא אומר לו שהוא משהו .
יש משחק אתיופי שנקרא "אנקסלנטה במנטיה", במשחק זה מעליבים אחד את השני בחרוזים. השיפוט ע"י הקהל או שאנשים פורשים ונכנעים, התשואות מגדירות את תוצאות הדו-קרב. זו שיטה משפטית, מי שהפסיד צריך לעזוב את ה- band ולהצטרף ל- band אחר .
עולה שאלה אתנולוגית- איך אפשר להסביר את ההבדל בהתייחסות בין החברה היהודית (אסור להעליב) לחברה של האינואיט (מותר להעליב)? ככל הנראה, ביהדות, ניתן לשער, שיש ייחוס של יותר כוח למילה. המילים קדושות יותר (אומרים בעזרת השם ולא את השם המפורש). יש קדושה במילים, ובגללה לא מבטאים קללות – למילים יש כוח במציאות, כוח עצום לאמירה.

לסיום חברה פשוטה מול מורכבת, בחברה פשוטה יש כללים ולאו דווקא אנרכיה, יש חוקים אך פחות אלמנטים מגבשים, החברה פשוטה מכתיבה את דרך הפעולה.
חשוב להדגיש שאין פה שיפוט ערכי למה טוב יותר. אם נרצה לשפוט ע"פ כמות הפשע יש יותר פשיעה בחברה מורכבת מחברות פשוטות. לא בהכרח שאיכות חיים טובה יותר בחברה מורכבת, יש לנו בחברה מורכבת יותר כלים לגיבוש חברתי ומערכות לפתרון סכסוכים.

מהי תרבות:
ניתן לומר שיש המון הגדרות של תרבות, נבחרה הגדרה אחת של הובל אשר הגדיר תרבות בצורה מסויימת. נבין מהי תרבות בדר"כ שבה חוקרי תרבות מייצגים וחושבים. ההגדרה לתרבות היא:
"The Integrated Sum Total of Learned Behavior Traits, Characteristic of the Member of Society" (Hobel).
1. Sum total- סה"כ. תרבות היא סך הכל. כלל הביטויים של החברה. הובל הדגיש שמדובר בסה"כ, כי הוא רצה להבחין בין השימוש במילה תרבות בשפה היומיומית בציבור לבין השימוש במדעי החברה בכלל ובחקר התרבות בפרט. ביומיום "תרבותי" מתקשר לארגון אירועים (קונצרטים, הצגות, מופעים). התרבות נחשבת גבוהה ועילאית, וקשורה בעולם המוזיקה והספרות. נגריה, למשל, לא נחשבת "מקום תרבותי". הובל ניסה למנוע התייחסות לתרבות כאל דבר גבוה ועליון, נשגב, מוצלח, חינוכי, עדיף. השימוש הרווח הוא שיפוטי – תלוי בעיני המתבונן (נגריה לא תרבותית, קונצרט תרבותי). הכלל המרכזי באנתרופולוגיה הוא שנמנעים משיפוט ערכי. לכן חשוב להובל להתחיל את ההגדרה מסך הכל – תרבות היא גם סנדלרייה, בית בושת, קונצרט, אמצעים טכנולוגיים וכו'.
2. Of learned behavior traits - כלומר, התנהגות נלמדת, כל מה שקשור בלמידה. תרבות היא סך הכל של התנהגות נלמדת. כולנו יודעים שלומדים הרבה דברים, למשל שפה זה חלק מתרבות. רובנו לא קולטים כמה התרבות נכנסת לתוך החיים שלנו. כאשר מביטים מול המראה בבוקר? מה ביולוגי ולא נלמד? צבע עיניים הוא לא תרבותי, צבע עור, שיער, גובה, מבנה גוף. מה כן תרבותי? התספורת ותסרוקת, איך מתלבשים (התנהגות נלמדת) מדובר בתרבות חומרית. מבנה גוף- הוא גם פונקציה של תרבות במובן של פיתוח גוף. הפוטנציאל של הגובה ומבנה הגוף הוא לא תרבותי. אבל ההגשמה שלו היא כן תרבותית. (אם ננסה לא להאכיל ילד, יתכן שהגובה קשור איכשהו לאכילה). בועז החליט לבדוק את הקשר בין גובה לתזונה, הוא לקח 2 אוכלוסייות, יהודים ממזרח אירופה שהיגרו לארה"ב, ניו-יורק ואיטלקים מדרום איטליה והוא בחר משפחות מסוימות, מיוחדות. יהודים ואיטלקים בעלי 4 ילדים לפחות כאשר 2 מתוכם התבגרו באיטליה או במזרח אירופה (באירופה), ו- 2 לפחות באו בתור ילדים קטנים, או נולדו בארה"ב. בועז בדק את כל המשתנים ששונים בהם, אחד המשתנים היה הפרש בגובה באופן פנומנאלי, בתוך אותו ממוצע הפרש של 20 ס"מ. הפוטנציאל הגנטי היה אותו דבר, אבל כאשר הם הגיעו לניו-יורק האחים שהגיעו לפני גיל התבגרות או נולדו בניו יורק היו גבוהים ב- 20 ס"מ פלוס מאחיהם. ההשערה (פרשנות) היא שהתזונה שלהם השתנתה ולכן הם מיצו יותר מהפוטנציאל הגנטי שלהם. סטודנט בשם שפירו עשה את אותו ניסוי בהוואי, עם משפחות יפניות, אותו ניסוי בדיוק וגילה את אותו דבר, משפחות שעברו מיפן לארה"ב, השווה מתבגרים והגיע לאותה מסקנה. מסקנה- גם למבנה גוף, וגובה מדובר בפן תרבותי, הפוטנציאל גנטי אך מימושו הוא תרבותי. תזונה, גובה זה התנהגות נלמדת ומכך זה תרבות. גם המשקל, האופן בו נתייחס אליו תלוי בתרבות שלי. בתרבות אחרת יתכן, שהורדת משקל או העלאת משקל זה נתפס באורח שונה, שמן זה יפה.
מוביל לשאלה מהם יחסי הגומלין בין סביבה (תרבותי) לתורשה (ביולוגיה)? האם קמטים זה לתורשתי כמו אמא או תרבותי ? מדובר באינטראקציה. האם תרבות שיזוף מבטיחה יותר קמטים? שאלות נוספות הם לגבי האינטליגנציה- כמה זה תורשתי וכמה זה סביבה? בודקים זאת ע"י מחקרים עם תאומים.
שתי דוגמאות נוספות למה שנראה ביולוגי, אך הוא תרבותי:
1. אוכל- אם אני מסתובבת בפיליפינים ואני רעבה כיוון שגנבו לי את האוכל, לפתע אני רואה אטליז שמרחוק נראה מגרה, אך מקרוב זה כלב- זה לא יעורר את בלוטת הרוק. כלומר, הרעב הוא לא רק ביולוגי, אלא מאוד תרבותי- אני לא אוכל משהו שאני יודעת שמבחינת תרבותי הוא לא לאכילה. אנתרופולוג יצא לעבודת שדה אצל האינואיטים ואמר שהוא אוכל את הכל, אך לא בהכרח אהב את זה. יום אחד ניגש אליו נער ממשפחה שאצלם חי ולפי החיוך הבין שיש לו משהו מיוחד ביד. הוא הסתכל וראה שזה ביצה של ציפור, למרות שאכל כבר ביצה של ציפור הוא הסתכל יותר לעומק הוא ראה עובר של ציפור לא בשל- הוא הבין שאם הוא יאכל את זה הוא יקיא- לבסוף, הבין שהוא לא אוכל הכל, יצר התרבות שלו. אם היה אינואיטי היה מבין שזה מעדן. מסקנה: אנו יצורים תרבותיים גם בהיבט האוכל.
2. מין ומיניות- נראה לנו שהוא ביולוגי לחלוטין, אך מושפע מהתרבות. אנו מכירים שיש לנו הורמונים שמתחילים לעבוד בגיל מסוים והמיניות יוצאת החוצה. האם יש התערבות תרבותית? דת- הנצרות מגבילה תנוחות מיניות. הפתיחות למיניות היא שונה בין חברות, בין דתות, המודעות בחברות שונות וכו'. "הפסיכולוגיה המשווה" הוא תחום שחוקר משווה בין בעלי חיים ואנשים. בהיבט של מיניות, הפסיכולוגיה המשווה גילתה שגם דברים ביולוגיים לחלוטין מושפעים תרבותית .כיווני המחקר:
א. שינוי הורמונאלי- אנו יודעים שההורמונים קובעים את ההתנהגות המינית, אך מה קורה אם מסרסים את החיה, או את האדם? משווים בין חיות לבני אדם וגילו יחס מדויק בין רמת המורכבות של החיה, לבין האדם זה ביולוגי או למידתי. כלומר, אם אני לוקח ומסרס עכבר ומאבד את העניין במין, וכך לגבי עכברה. ככל שאני עולה בסולם המורכבות של החיה, ההשפעה על ההתנהגות הופכת להיות מורכבת יותר. לדוגמא: אם אני מסרס כלב, זה מונע תוקפנות אך לא מפסיק את החיזור. אם אני מסרסת בני אדם או קופי אדם- התמונה נהיית יותר מגוונת. כלומר, זה תלוי בגיל הסירוס: אם אני אסרס מוקדם, הם יאבדו יותר את העניין במין. אם אני מסרסת מאוחר, נוצרת התנהגות מעורבת תלוית תרבות. ב. פגיעות מוחיות- מחקר שהוא הפוך מהעניין. קודם כשהפסקנו הורמונים פגענו בביולוגי. במקרה זה ניתן לפגוע בלמידה. למשל, לקחתי עכבר ופגעתי בלמידה, מה קורה בהתנהגות המינית? ככל שאני עולה במורכבות של החיה, התגובה היא שונה. כשאני פוגעת באזור הלמידה של העכבר, לא משתנה כלום באזור המיניות שלו. כאשר אני מגיעה לכלב או חתול ופוגעת באזור הלמידה, חלק נפגע וחלק לא. כאשר מגיעים לאדם ונפגע להם אזור הלמידה, מקבלים התנהגות מגוונת- או שגובר החשק המיני (לפעמים מאבדים מעצורים מיניים), או שמאבדים את היצר המיני לחלוטין.
לסיכום: ביולוגיה מרכזית ביותר בחיות נמוכות, ומשנית בגבוהות. למידה משנית בנמוכות, ומרכזית בחיות המורכבות. למידה יותר משחקת תפקיד אצל בני אדם.
כדי שאנתרופולוגים יחקרו את העניין הזה, איך הם יעשו את זה? מה נצפה למצוא? נצפה לראות כי השונות בין תרבויות תהיה עצומה. זה בדיוק מה שמצאו. המשותף בהתנהגויות המיניות- חדירה של הגבר,נטייה לקיים יחסי מין בפרטיות, ובנוסף שנוטים לקיים יחסי מין בלילה. השונה: ההתנהגות המינית חוץ משלושת הדברים האלו כל שאר הדברים שונים- מה סקסי, מה מושך. דברים אלה גם שונים בזמנים שונים. פעם נשים סקסיות נחשבו לבנות ולכן היו הולכות עם שמשיה, כיום הסקסיות נחשבות כשזופות. אני אצפה למצוא גיוון בהתנהגות המינית. ישנם הרבה התנהגויות אחרות שהם ביולוגים כגון בכי או חיוך.
3. The integrated - הלימה, התאמה. חלקי התרבות השונים אינם אוסף מקרי, אלא יש ביניהם אינטגרציה. יש שלוש דרכים לקבל משהו חדש/ שינוי: 1. לקבל במלואו. 2. לדחות אותו במלואו. 3. לקבל אותו תוך שינויים.
איך נוצרת הלימה? קבלה , דחייה או קבלה עם שיוניים. אינדיאנים לא קיבלו את הכפתורים של האירופאים, אבל הפכו את זה לעגילים או שרשראות. מה שקובע אם מקבלים / דוחים או משנים זה מה שקיים. לאט לאט, מה שקיים קובע מה יקרה פה ולאט לאט הקיים קובע ונוצרת הלימה בין המרכיבים, זה משתלב אחד בתוך השני באינטגרציה. ההלימה בין מרכיבי התרבות וחלקיה. דוגמאות להלימה זאת: ראשית, לקחו כפתורים מאירופה לאמריקה. השבטים האינדיאניים אימצו אותם כעגילים. שנית, חוק ההפלות בישראל – אין סיכוי לחוקק חוק כזה, בגלל עניין תרבותי. שלישית, זקנה במערב – במערב נהוג לשלוח זקנים לבתי אבות. אצל האינואיט יוצאים לשלג בגיל מסוים, ברגע בו אתה הופך מעמסה על המשפחה, ואז מתים. רביעית, נשים אתיופיות שמחונכות לצניעות יתקשו בתפקידי ניהול. חמישית, האינואיט אימצו את הנצרות – לא מתייחסים לאלוהים וישו הטובים, אלא לשטן שאותו יש לרצות. השטן הולם את התרבות האסקימואית. Satanic השטן הוא הדמות החשובה בתרבות האינואיטית (בעבר היו אלה אלים רעים).
4. Characteristic of members of a society – מאפיין של האנשים בחברה. מה ההבדל בין חברה לתרבות, האם זה לא אותו דבר? בקורס נשתמש במושגים לחילופין כאילו הם אותו דבר כי אין תרבות בלי חברה ואין חברה בלי תרבות בחברה האנושית. יש חברות בלי תרבות לדוגמא אצל בעלי חיות, דבורים יש להם חברה במפורש, פועלות, מלכה וכו' אבל החברה פועלת ע"פ אינסטינקט ולא תרבות, אין למידה. אצל בני אדם זה אחרת, זה מושג דומה. אבל קונספטואלית, מושגית זה לא אותו דבר, אפשרי חברה בלי תרבות ותרבות בלי חברה. חברה- קב' האנשים הבודדים היחידים האורגניזמים. תרבות- דרך החיים של מקבץ האנשים, בצורה אחרת ניתן להגדיר כדרך החיים של החברה המסוימת.
לסיכום, תרבות היא "סך הכל של התנהגות נלמדת אשר נמצאת בהלימה ומאפיינת חברה מסויימת" (הובל).

אנתרופולוגיה (איך חוקרים תרבות)
אנתרופולוגיה היא הדיסציפלינה שחוקרת תרבות. אם אשאל מהי אנתרופולוגיה וכל אחד יאמר משהו, הסיכוי גבוה שכל הגדרה תתקבל. אנתרופולוגיה היא אימפריאליסטית, ניתנת להגדרה יותר מצורה אחת, נכנסת להמון תחומים.
כל אנתרופולוג עוסק במשהו/ תחום תוכן אחר. כלומר, השאלה המתבקשת היא מה המשותף לכל המאמרים והחוקרים האנתרופולוגים- שכולם צופים וחוקרים בני אדם. מחקר האדם. אנתרופוס= אדם. לוגיה= ידע / תורה.
אנתרופולוגיה- מחקר האדם בכל מקום ובכל זמן. ארכיאולוגיה כוללת מחקר אדם לאחר המוות, עצמות. אנתרופולוגיה חוקרת את האדם על כל מרכיביו, הפוליטית, המדיני, הפסיכולוגי, סוציולוגי (פולשנית), כלכלי, חומרי, אומנותי.
הגדרה זו לא הייתה כך בתחילת הדרך, בתחילה אנתרופולוגיה יוחסה לחקר חברות פרימיטיביות לא במובן שלילי אלא חברות ללא כתב. אך כיום זה נשמע שיפוטי ולכן יצא מכלל שימוש, מדברים על הגדרה ניטראלית. לאנתרופולוגיה שני כיוונים: אחת ביולוגית והשנייה תרבותית.
 אנתרופולוגיה ביולוגית- חוקרת את האדם כחייה. אנתרופולוגיה ביולוגית חוקרת גזעים שונים, השפעת הסביבה על היבטים שונים. לדוגמא, חקר האבולוציה, השאלה במה שונה אנתרופולוגיה ביולוגית מביולוגיה? אם רוצים לחקור אבולוציה, צריך לבחון האם אני רוצה ללמוד על אבולוציה באופן כללי גם של צמחים, בע"ח ואדם אז ניגש לביולוגיה כי האדם הוא הבט אחד בלבד. אך אם אני רוצה להתמקד באבולוציה של האדם ניגש לאבולוציה של אנתרופולוגיה ביולוגית, זאת כיוון שהתרבות משפיעה על האבולוציה : באמצעות תזונה (כפי שהוצג שיעור קודם), או באמצעות חוקי גילוי עריות שזה תרבותי, משפיע על האבולוציה כי גורם לי להתחתן עם אנשים מסויימים, יש חברות שאסור להתחתן 20 דורות מצד האימא. בחברות אחרות מותר להתחתן עם הדוד, לדוגמא אצל היהודים 11% בחברה החרדית עושים זאת. החוקים התרבותיים קובעים גנטיקה ואבולוציה ואיזה מחלות יעבור (טאיי זקס), דעות קדומות משפיעות, שחור מתחתן עם שחור ולבן מתחתן עם לבן זה קובע את מעבר הגנים ואבולוציה. כדאי שאנתרופולוג ידע את החוקים על מנת לחקור אבולוציה. לסיכום, אנתרופולוגיה ביולוגית הוא ענף אחד של אנתרופולוגיה ולא נעסוק בכך בקורס.
 אנתרופולוגיה תרבותית חברתית- חוקרת את האדם כיצור חברתי ותרבותי. באנגליה הדגש יותר חברתי ואנתרופולוגיה נחשבת כסוציולוגיה השוואתית ובארה"ב דגש יותר לתרבותי פסיכולוגי ועוסקים באנתרופולוגיה נטו.

איך האנתרופולוג חוקר תרבות? בהקשר זה צריך להבין את ההבחנה בין אתנוגרפיה ובין אתולוגיה. אתנוגרפיה – הנתונים, העובדות. אתנולוגיה – ההסבר, התיאוריה, ההבנה של הנתונים.

אתנוגרפיה - הנתונים, העובדות, צילום הנתונים, כלומר תיאור מפורט של תרבות מסויימת או היבט מתוכה. גם הדו"ח על התרבות נקרא אתנוגרפיה. (כלי: עבודת שדה)
אתנולוגיה- זה ההסבר, התיאוריה, ההבנה כלומר הניסיון להסביר את העובדות האתנוגראפיות שנאספו. (כלי: השוואה)
שני מושגים אלו לא מנותקים, אין אחד בלי השני, יש לראות זאת על קו רצף בין קוטב אחד אתנוגרפי לקוטב אתנולוגי. מדוע אין אתנוגרפיה בלי אתנולוגיה? למה אין תיאור בלי פרשנות? בתיאורים שונים הקטגוריות משתנות, כלומר, כאשר אנחנו נחלק לקטגוריות ונציג אתנוגרפיה היא לעולם לא טהורה כי צורת הארגון שלה מלכתחילה היא כבר פרשנות. זאת אומרת כאשר אני אומר "המבנה הפיזי" של הכיתה, אני בחרתי כך. אחר יכול לבחור את המבנה החברתי / אנושי. הארגון הוא אחר, ושונה בין אנשים. תיאור נתונים בלי קטגוריות עשוי לשעמם, הקטגוריות והפרשנות היא של החוקר וע"פ השקפתו ולכן האתנולוגיה חשובה. עצם החלוקה לפרקים וקטגוריות זה אתנולוגיה. לדוגמא, מפרידים באתנולוגיה בין כלכלה ובין דת, אך בעולם בפועל אין הפרדה כזו והם שלובות זו בזו, ההפרדה היא אתנוגרפיה שכוללת פרשנות.
לדוגמא: תרגום מושגים, נירוונה- איך מתרגמים אותו, יש בעיית תרגום, כאשר אני מתאר זאת אין לי דרך ולכן האתנוגרפיה כבר מלאה פרשנויות. המילה חסד בעלת קושי לתרגום לאנגלית, חסד הוא לא תיאור אתנוגרפי כי הוא כולל היבטים פרשניים. לכן אנו מציעים שאתנוגרפיה ואתנולוגיה לא טהורים בפני עצמם ויש רצף בינהם. מהכותרת של המאמר ניתן לדעת לאיזה קוטב זה הולך.
אתנוגרפיה חוקרים באמצעות עבודת שדה ואתנולוגיה באמצעות השוואה בין תרבותיות, משווה היבטים בתוך האתנוגרפיה. אתנוגרפיה זה איסוף הנתונים ואתנולוגיה זה פיתוח התיאוריות דרך השוואה בין תרבות וחברות.
אנתרופולוגיה ע"פ גדי כוללת 3 מרכיבים: א. חוקר תרבות- האדם כנושא תרבותי. ב. אוסף נתונים בעזרת עבודת שדה
ג. מפתח תיאוריה בעזרת השוואה בין תרבותית.

עבודת שדה- תצפית משתתפת, עבודה שנעשית בסביבה הטבעית של הנחקרים, יוצאים לחקור את האדם / הקבוצה במקום שהוא חיי. היתרון בצורה זו הצפייה וההשתתפות, צופה משתתף בכל הפעילויות. לא ניתן ליזום השפעה של חברות רב לאומיות על קב' ביער האמזונס אך ניתן לצאת ולחיות שם ולראות אם יש השפעה של חברות רב לאומיות על החברה הזאת. במקום לעשות ניסויים אנחנו צופים בכיוון האנושי הקיים, בתרבות האנושית ומסתמכים על אתנוגרפיה ועל השוואה בין תרבותית.
• עבודת שדה אתנוגראפית- מחקר ממושך של חברה במקום שהיא חייה בו שנועד לאסוף אינפורמציה מפורטת ומעמיקה על אמונות רעיונות עמדות ופרקטיקות / נוהגים בחברה דרך השתתפות בפועל בחיים החברתיים בה. בתוך עבודת שדה, תצפית משתתפת- שיטת החקירה לפיה האנתרופולוג לומד וחוקר את אמונותיה ונוהגיה של קב' תרבותית באמצעות השתתפות חברתית ותצפית אישית מתוך הקהילה לאורך תקופה ממושכת. כאשר אתה משתתף אתה לומד יותר פרטים ואתה נכנס לקונטקסט. כאשר נכנסים לחברה זה יש יותר יכולת ללמוד עליה. דווקא בחברה שאתה לא מכיר יש יותר סיכויי שתלמד אותה ועליה דברים שלא היית מצליח להגיע אליהם בחברה שאתה כבר מכיר כי בחברה שלך יש לך דעות קדומות וניסיון אישי.
• חסרונות דילמות וקשיים בעבודת שדה:
1. החוקר צריך להשתלב בחברה לא מוכרת לו – איך הוא נכנס לשם? איך יוצרים קשרי ידידות שיאפשרו מגורים במקום והשתלבות מקסימאלית? כדי להיכנס לחקור כפר ערבי בצפון – איך ניצור קשרים? באילו חוגים נסתובב?
2. החוקר צריך לבחור עד כמה להיות כמוהם? "Wannabe" – עד כמה הוא הופך חלק מהם ועד כמה הוא משפיע בהשתתפותו על הנעשה. זהו קושי של תצפית משתתפת – צריך להיות כמו כדי להיכנס לשיתוף בתופעה, אך מה הגבול? אף פעם האנתרופולוג לא הופך ממש "כמו" – אך עד כמה לנסות? (מאמר "קרן רחוב").
3. הלם תרבות – החוקר נכנס לחברה לראשונה וצריך ללמוד את שפתה. החוקרים, גם אלה הפתוחים בדעותיהם, עדיין ימצאו תופעות מוזרות שיהוו הלם תרבותי.
4. בעיות אתיות – בעיות מוסר. למשל, אישה כורעת ללדת בשבט אקפלה באפריקה. יש אנתרופולוג שנמצא באותו זמן בשבט. הלידה מתארכת וקשה, ולאנתרופולוג יש מכונית. הצ'יף מאמין בשאמאן שמסייע ללידה ובסגולותיו. האם האנתרופולוג יכול לצאת נגד הצ'יף והשאמאן או מצד שני להשאיר את האישה למות? כעת יש דילמה אטית, האם להציל אותה ולהסתכן בהתערבות מעבר לצפייה גם התערבות. (בסופו של דבר אשתו של האנתרופולוג הסיעה את היולדת לביה"ח והצילה אותה).

מחקר השוואתי בין תרבויות: אוספים את האתנוגראפיות ומשווים. מבצעים פיתוח תיאוריה על בסיס הנתונים שנאספו בחברות השונות. ההשוואה מביאה להבנה הרחבה ביותר של התיאוריה. "מרגרט מיד (Mead): התבגרות בסמואה" – חקרה התבגרות בסמואה לעומת חברות אחרות ומערביות. היא גילתה שאין אוניברסאליות בסערת גיל ההתבגרות. היא טענה בעקבות מחקרה, שבסמואה אין סערה, קיום יחסים נחשב חופשי וההתבגרות רגועה יותר. ההשוואה הביאה למסקנה תיאורטית. מספיק שהיא מראה שבחברה אחת אין מרד בגיל ההתגרות, ניתן להסיק מכך שזה לא אוניברסאלי. לכן ההנחה שלנו שזה ביולוגיה היא לא נכונה. היא הראתה שדברים מסוימים, הם נחשבים אוניברסאליים, אך הם לא. כפסיכולוגי ניתן להשוות בין שיטות טיפול בין תרבויות. פעמים רבות תהיה השערה תיאורטית שלאמונה יש אלמנט מרפא בתרבויות שונות – אחד המרכיבים המשותפים בין תרבויות העולם היא האמונה ככוח ריפוי נפשי, פסיכולוגי (רופאים, למשל, לא מכניסים לניתוח אנשים שלא מאמינים ביכולתם להירפא. צריך רצון בשביל להתעורר מהניתוח).

תקשורת: תקשורת נחלקת לשני סוגים: תקשורת מילולית ותקשורת בלתי מילולית.
תקשורת מילולית: השפה, קיימת הרבה לפני האנתרופולוגיה. חקר השפה שייך לבלשנות ולא לאנתרופולוגיה בישראל ואירופה. בשאר העולם, חקר השפה שייך למחלקת האנתרופולוגיה.
סמלים- כדי להבין שפה, צריך לדעת מה זה סמל. הלן קלר הייתה ילדה עיוורת וחרשת ולכן גם אילמת. היא גדלה במשפחה אמידה בארה"ב וזכתה לקבל טיפול ממטפלות. רוב המטפלות לא החזיקו מעמד והתחלפו. הסיבה הייתה הקושי בתקשורת – התנהגה כפרא, טעמה ומיששה מזון של כולם, זרקה חפצים, טיפסה על שולחנות. עד שבאה מטפלת שרצתה להשתמש בשיטת ה"עיצוב" ע"י חיזוקים – מניעת אוכל עד שתתנהג כשורה. להורים היה קשה להסכים לשיטה הזו, ושברו למטפלת את השיטה. בשלב מסוים המטפלת ביקשה לגור עם הלן לבד בבקתה בתחום החווה שלהם. שם היא הצליחה לחנך אותה בשיטה הזו – לאכול בסכין ומזלג, נימוסי שולחן, התנהגות בציבור. המורה רצתה גם ללמד אותה מילים – היא הקישה לה על היד דפוס מסוים של הקשות שתואמות להברות מסוימות. היא הכניסה לה את היד למעיין והקישה "מים" שוב ושוב. בשלב מסוים הגיע רגע מרגש, שאותו תיארה הלן קלר עצמה בבגרותה, שבו קלטה שהברות חוזרות על עצמן שוב ושוב, תפסה שיש קשר ("מ" במים היא כמו "מ" בשמים) – קלטה מהם סמלים. מ' הפכה עבורה סמל. ברגע זה היא הפכה לבן אדם – ברגע שבו אתה קולט מה זה סמל. אין צורך לקלוט אלפי ווריאציות שונות של דברים, אלא לקלוט את 22 הסימנים שבשילובים שונים יוצרים סמלים. יותר מאוחר התברר כי היא אינטליגנטית והפכה להיות דמות מוכרת בארה"ב. היא והמורה כתבו ביוגרפיה וטסו ברחבי ארה"ב, וקידמו את עניין הטיפול בחירשים ואילמים מלידה. בתוך הסיפור אנו מגדירים מה זה סמל. סמל בעל 3 אפיונים:
1. תצוגתיות- משהו שמייצג דבר אחר.
2. שרירותיות – אין קשר הכרחי בין הסמל למסומל, מה שהוא מייצג. זה הבחנה מקשר איכותני
הסכמה חברתית – צריך שכולם יסכימו שצליל מסוים מסמל משהו. אם נצרח "אש" בעברית באולם קולנוע אמריקאי, אף אחד לא יגיב. כיוון שאין סמל אוניברסאלי המגדיר מהו אש. זה נבדל מהסמלים הביולוגים- צווחה של ציפור בכל הארצות, נשמעת אותו דבר. לעומת זה, המילה שרפה לא עובדת. שפה מורכבת מסמלים. יש יותר סמלים בשפה המילולית מאשר בלא מילולית.

בהקשר לתקשורת מילולית ישנם 3 תחומי מחקר ועניין. מתוכם ב-2 יש תרומה מינימאלית ואנתרופולוגיה והשלישי נותן תרומה רחבה:
1. בלשנות תיאורית Descriptive Linguistics – תיאור של שפה ברגע מסוים. נקראת גישה סינכרונית, ללא מימד זמן. היא מתארת את השפה כפי שהיא עכשיו או לפני 20 שנה. היא לא עובדת על מימד העומק- על המימד ההיסטורי. לדוגמא: חוקי הדקדוק- מהם הרכיבים של השפה, התחביריים של השפה. תיאור השפה ברגע מסוים- כמה מילים קיימות, מהם המילים וכו'.
2. בלשנות היסטורית Historical Linguistics – גישה שנקראת דיכאונית בה הדגש הוא על תהליכים דינאמיים, מתפתחים. יש מימד זמן. למשל: איך שפות מתפרצות, מתפתחות, מתי. משאלות רחבות לשאלות מצומצמות. נושאים רחבים: מתי השפה העברית התפצלה מהערבית? איך נוצרות שפות חדשות? התייחסות למשפחות של שפות) ועד לנושאים מצומצמים: כגון מתי "לגמור" הפכה מילה גסה? מתי הפכה המילה "קול" למקובלת כשמקורה בגטו השחור בארה"ב? איך סלנג הופך לגיטימי? מאיפה יש פרשנויות שונות לביטוי "חבל על הזמן?" מתי המילה "חתיכה" הפכה מעלבון למחמאה?). בלשנות היסטורית בוחנת למה מילים מסוימות מתקבלות ואחרות לא? מדוע אנו לא קוראים לטלפון "שח-רחוק" כפי שדורשת האקדמיה? האסקימואים שנתקלו לראשונה בנשיקות על הפה המערביות קראו להן פוביצ'יק (ציוץ של עכברים).
האנתרופולוגיה תורמת מידע רחב לשפות לא מוכרות ולא ידועות. היא מוסיפה מידע מתרבויות שונות, שפות שלא מוכרות במערב. דרך זה היא תורמת מידע להשוואה בין תרבותית. כל עוד שחוקרים אנתרופולוגיים חוקרים את השפה שלו, הם לא יידעו שפות אחרות. התרומה האנתרופולוגית היא הרחבת הידע.
3. יחסי גומלין בין תרבות לשפה:
א. איך תרבות מעצבת שפה- השפה נענית לצרכים התרבותיים. צריך מילים אשר יתארו דברים בכל העולם. צריך שאנשים יידעו לתקשר אחד עם השני. במילון האמריקאי יש מאות מילים שקשורות באוניות, כיוון בריטניה המון שנים הייתה מעצמה ימית. היו צריכים שמות לכל מיני תפקידים על הספינות. ב-20 שנה האחרונות השפה נענתה לתרבות בעזרת הטכנולוגיה- נכנסו מילים חדשות אשר קשורות לטכנולוגיה החדשה "שדרוג", "תוכנה" ,"באג" וכו'.. בנוסף, יש תרבות של תקשורת וממציאים מילים סביב זה: "מיסרון", "קרדיט" וכו'.. כמו כן תרבות מעצבת שפה ע"י היווצרות דיאלקטים בתת-תרבויות, לדוגמא: בסדרה זינזאנה יש שפה של אסירים. המשטה הוציאה מילון כדי שיידעו מהי השפה: מלון- תא. דאבל- לפרוץ לבית. יש תת-קבוצות בחברה כמו אסירים, מעמד נמוך מול גבוהה וכו'.. יש להם דיאלקט- שפה משל עצמם. יש שייטענו שזה מגיע לכך שזו שפה נפרדת. יש מי שטוען שהשפה של השחורים שהתפתחה היא ממש לא אנגלית, אלא שפה אחרת. דוגמא נוספת: דיאלקטים חברתיים- בקבוצות חברתיות שונות שיש להם שפה. מישהי עשה מחקר לביטוי מילה, אשר בתרבויות שונות יש צורה אחרת של ביטוי השפה. השפה נענית לתרבות בכך שהיא הופכת להיות כלי למאבק תרבותי- פעם היה אסור לכתוב שפה זרה בתרבות שונה.
ב. איך שפה מעצבת תרבות- היפותזת ספיר- וורף: שילוב של שני חוקרים שבזכותם נוצרה היפותזה הטוענת כי השפה מעצבת את דפוסי החשיבה. אנו שופכים את החשיבה לתוך המילים. המילים הם התבניות. הטענה היא שאנו רואים את העולם דרך השפה. היא קובעת את הסדר בעולם מורכב ומסובך. לדוגמא: צבעים- איך תרבויות שונות מחלקות את הצבעים? אנו מחלקים אותה בצורה מסוימת, אך יש קבוצה הנקראת האנונו שמחלקים את הצבעים רק ל-4, כאשר אחד מהם נקרא מררה שהוא מרכיב הכולל מיהו צהוב, כתום, אדום ועד הסגול. יש להם 4 צבעים בלבד.
דוגמא נוספת: שבט הדני- יש לו מספרים שהם: 1,2 והרבה. כך הם רואים את העולם. מבחינתם השפה יוצרת את הצורה לפיה אנו רואים את העולם. יש ספר שנקרא "ניסה"- המתאר אישה, ניסה מדברת על 3 גברים, על היחס אליהם, על הנאמנות וכו'.. אך איך לא מוזכרת המילה אהבה? האם יש אהבה כאשר היא לא רשומה? הלן קלר אומרת שהיא לא זוכרת את עצמה כועסת, עד גיל 5 בו היא למדה את השפה, היא זוכרת שהיא רקעה ברגל, אך לא את הרגש, כיוון שלא הייתה לה את המילה. השאלה הפילוסופית היא האם יש לנו רגשות שהן בלתי תלויות במילים? אנו רואים שהשפה יכולה לקבוע את התרבות. קבוצת לסביות אמריקאיות ניסו לשכתב את התפילות כדי שאלוהים לא יהיה גבר- היה להם קשה עם זה.
לסיכום: הבסיס לכל תרבות ותקשורת, והייחוד של האדם- הוא הסמל, השימוש בסמלים.

תקשורת לא מילולית: מסרים המועברים שלא באמצעות שפה. זה תחום הולך ומתפתח. התפתח מהפסיכולוגיה. נושא זה הפך להיות מרכזי, אך חדש מתחום התקשורת המילולית. תחום זה פורח כיוון שללא תקשורת אין תרבות. יהיה קשה ללמד הרבה דברים. לדוגמא: כשפונים לחבר ואומרים "אני רוצה לרצוח אותך" בחיוך, האם זה כך? לא, כיוון שהחיוך שלי העביר מסר הפוך. זה אומר ששפת גוף זה דבר חשוב מאוד. בפסיכולוגיה יש מושג שאותו המציאה נועה אשכול- "שפת התנועה". באנתרופולוגיה הקשר הוא לתרבות. – בהתבוננות בשתי תמונות זהות של אותה אישה, 90% מהגברים בחרו בתמונה הימנית בה האישונים מורחבים יותר. הגברים חשבו שמדובר באותה אישה, אך בחרו בצד הימני. אישונים מורחבים משדרים ריגוש ("לעשות עיניים"). הרמז הוא תת סיפי ומשפיע על ההתנהגות. אפשר לגרום לאדם לנוע לצד אחר בחדר, לא נקשיב לו כשיעמוד בצד מסוים ונקשיב בצד אחר. יש סיכוי גבוה שהאדם ינוע בלי לדעת למה. תקשורת לא מילולית מאוד משמעותית לתרבות.
חוקר בשם אפרון חקר את הנושא הזה ב-1942 – הוא צילם בפארקים ציבוריים בניו-יורק אנשים וחקר שפת גוף. מצד אחד צילם יהודים ומצד שני איטלקים. הוא מצא שהיהודי מדבר עם הידיים, אך בתנועות מהמרפק ומטה. האיטלקי מדבר מהכתפיים. בנוסף, היהודי מדבר עם יד אחת והאיטלקי את שתיהן. היהודי מניע יותר את הראש, והאיטלקי פחות ראש. היהודי יותר נוגע והאיטלקי לא נוגע. הוא בדק את זה בדור שני, דור הילדים ואח"כ בדור הנכדים של יהודים ממזרח אירופה ואיטלקים. הוא גילה כי בדור הנכדים זה מתחיל להעלם- הם מתחילים להיות אמריקאיים.

אפשר לבחון את התקשורת הלא מילולית בסיוע היבטים שונים בחקר שפת הגוף:

קירבה מרחבית- השונות הבן- תרבותית לגבי הקרבה בין בני-אדם
* מרחק אינטימי – המרחק בין שני אנשים בעלי קשר אינטימי. מהו המרחק בין בעל ואישה, בין חברה לחבר? יש הבדל בין זוגות חילוניים, חרדיים, בדואים. בתרבות מסוימת האישה הולכת 3 מ' מאחורי בעלה. מחקר שנעשה בגנים ציבוריים הראה מרחקים בין חברים. אצל חרדים האישה עולה לפני הבעל לאוטובוס. "שמירת נגיעה" היא כלל תרבותי, למשל. יש הלימה להיבטים אחרים בתרבות.
* מרחק אישי/ אינטימי ("Buble") – המרחק ששומרים אנשים בעלי אותו תפקיד, מעמד, כשאנו עומדים בתור, באוטובוס. מעין "בועה" המקיפה אותנו מול שאר בני האדם (אפשר למדוד בסמ' מתי נתחיל לחוש שלא בנוח).
* מרחק ציבורי – בין בעלי תפקידים שונים בחברה במצבים ספציפיים. מרצה עומד במרחק מסוים מהסטודנט בהרצאה, ובמרחק אחר בשעת קבלה. משתנה מתרבות לתרבות – אפשר למדוד מתי איש שיווק בתרבות מסוימת מייצר קרבה ע"י המרחק ומתי הוא כבר יוצר איום (קרוב/רחוק) – מה המרחק המתאים פיזית בכל תרבות בשביל לשווק מוצר. אנשים שנוסעים/עוברים בין תרבויות צריכים להתאים את המרחק שהם שומרים מבני התרבות.
שלושת הדברים האלה מדידים, ושונים מתרבות לתרבות.

מגע גופני- מגע גופני עוסק באיזו מידה תרבויות שונות מכתיבות איך ועד כמה מותג לגעת באדם האחר בתוך התרבות. מהם האזורים המותרים והאסורים. ניתן לעשות השוואה בין תרבויות. כל מי שהיה במרוקו יודע שיש המון הומוסקסואלים כי הגברים הערביים ובייחוד הצפון אפריקאים הולכים יד ביד. לעומת זאת בתרבות המערבית זה נתפס לסימן של אינטימיות, אצל הערביים זה אינטימיות חברית בלבד. בתרבות ישראלית אם נראה 2 נשים אשר משלבות זרוע יד ביד לא נעשה מכך עניין, אך כאשר מדובר בגברים זה מתקבל אחרת. יש הבדלים בין המינים בתרבות המערבית וגם בתרבויות אחרים. אך אם הגברים מאוד מבוגרים, זה יראה פחות אינטימי.

הבעות פנים - ישנן הבעות אוניברסאליות מולדות. ישנן הבעות שמשתנות בין תרבויות ויש בהם למידה.
אוניברסאלי: אושר/חיוך, כעס- גם הבעת כעס לא נלמדת. עצב, סלידה, הפתעה, רתיעה, פחד. כאשר נתנו לכל מיני שבטים הם זיהו את הפרצופים כאושר או רתיעה וכו'.
חוקר בשם אקמן חקר את ההבעות האוניברסאליות, בצ'ילה ובברזיל אשר מזהים אותם פרצופים. גם בכי זה דבר מולד. התרבות מתערבת בשאלה מתי בוכים, כמה ואיך. לדוגמא בלוויות של היוואים בהם נאסר על בכי.
יש רגשות אחרים שאין עליהם הסכמה בין תרבותית הקשורות בלמידה. כמו כן חקרו ברומנים סיניים/ טקסטים אם רגשות מסוימים מיוצגים ע"י אותם סימפטומים כמו בתרבות המערבית ומצאו כי יש דמיון בהסמקה, חיוורון, זיעה קרה, רעידה, עור ברווז. אך עם זאת יש דברים שמבוטאים אחרת – "שלחו החוצה א לשונותיהם" = בתרבות המערבית זה ייחשב זלזול, בסין הבעה כזו תחשב כהפתעה. ספיקת כפיים נחשב בסין ביטוי לדאגה או אכזבה. "גרד אוזניו ולחיו" = סימן לאושר. "עיניה התעגלו ונפתחו לרווחה" = כעס. גם אם ההבעות אוניברסאליות, יש להן ביטויים אחרים. דוגמא נוספת של איפוק וחסכונות בחיוכים- בשבט השאיין באמריקה – חוקרים חשו שם לא רצויים, כי תמיד נציג השבט הסתכל אליהם בחומרה ומעולם לא חייך. אצלנו מצופה שכשאדם פותח דלת עבורך והוא צפה לך, הוא מחייך אליך.

חוקי השתיקה- מתי אני שותק ומתי אני מדבר. יש חוקים של דקדוק. דקדוק של שפת גוף. מערכת כללים שאנו יודעים באופן לא מודע. סטודנט שנפגש במרצה באוטובוס – האם מצופה ממנו לדבר או לשתוק? מצופה שיאמר משהו. חוקי השתיקה הם כאלה שאפשר לשתוק רק אם יש אינטימיות מוחלטת או זרות מוחלטת. בכל רמה אחרת צריך/מצופה לדבר, להתעניין בשלומו וכו'. מדובר ברצף מאינטימיות עד זרות, באמצע מצופה ממך לדבר ואף חובה, בקצוות אתה יכול לשתוק.

שלושה מקורות לתקשורת לא מילולית:
1. מקור מולד – הבעות פנים ורגשות אוניברסאליות, למשל, בכי, צחוק, חיוכים, הבעות רגשות, הבעות פנים וכו'.
2. תקשורת שנרכשת ע"י חיקוי – לא מודע- אנחנו מחקים כילדים את הגדולים כמו למשל חוקי השתיקה, המגע בין המינים ובמינים לבין עצמם. מבנה הגוף מזמין צורות מסוימות (איך משלבים ידיים? איך יוצרים מגע עין? הגוף מזמין אך התרבות יכולה לעצב את זה). בתרבות האמריקאית אם אתה גבר אתה לא יכול לשבת רגל על רגל אלה רגל אחת על השנייה ב-90 מעלות, אצל המוסלמים אם תשב ככה בישיבת עסקים ותפנה את סוליית הנעל, לא תתקיים עסקה. צורת הישיבה בתרבויות שונות משתנה, כחלק מהחיקוי. נוער בסרטים של שנות ה-50 יושבים בכיסאות בכיתה, בשנות ה-60 יושבים על הרצפה. יש המון חיקוי לא מודע, מחקים את הגדולים. גם טון והדגשי הדיבור משתנים בין תרבויות – בישראל מדברים בטון גבוה ובצעקות בהפעלות למשל ,"לא שומעים אתכם.. לא אכלתם הבוקר", לעומת זאת, באנגליה אם תתנצל אם בנה הרעיש ברכבת. בישראל התחום הפרטי והציבורי מתערבבים. אנחנו מחונכים ע"י התרבות לדבר בעוצמות מסוימות. התרבות מעצבת. אנו לא מבקרים זאת , מדגישים שמדובר בלמידה לא מודעת.
3. למידה מודעת – שריקה, קריצה, למשל, נלמדת במודע. ילדים מלמדים ילדים אחרים לקרוץ. לחיצת יד גם היא נלמדת באופן מודע. בחור ישיבה חרדי לומד ללחוץ את יד רבו ברכות כאשר היד כלפי מעלה, או "תלחץ את היד כמו גבר", לעומת לחיצת היד של יוצאי אתיופיה. התרבות מכתיבה, וגם מכתיבה משמעות, לומדים ללחוץ לחיצה שונה מול האדם שמולנו. המרכיב התרבותי גם בתנועות מולדות הוא מרכזי ביותר.

נישואין, משפחה, ושארות במבט בין תרבותי
כלים אלמנטאריים: כדי להבין משפחה, יש להכיר סמלים מרכזיים בתרבות.
טבלת שארות (מצגת)
 =אישה. = גבר = (קשר נישואין A Finial),  זוג גרוש/ גירושים.
קשר דם- consagunal יהיה בין צאצאים להורים= l קו אופקי. או קשר דם בין אחים ואחיות – קו אופקי [סמלים מקובלים].
בעזרת הסמלים הללו ניתן ליצור טבלאות מסובכות. דוגמא: קל לראות:
הבן של הבת של הבת של האחות של אימא שלי.

 =  =   גבר שנשוי לשתי אחיות.
 =  =   אישה שנשואה לאישה ונשואה לגבר.

בתרבות הסינית לסדר של הלידה יש חשיבות, אחד ראשון, שני ושלישי, נכתוב : סדר הטבלה הוא מימין או שמאל או להפך ע"פ מה שקבעתי. ניתן להסתכל על נישואים כהסכם הדדי של זכויות מוקנות, הסכם חוקי שבו כל צד קונה זכויות בבן הזוג השני, אנו מקבלים את המצב הבא, הזכויות הם לעבודה, מי עובד עבור מי, בנוסף זכויות למין וזכויות לילדים.
עבודה-מין-ילדים. במערב אפריקה אישה בעלת מעמד כלכלי יכולה לרכוש אישה – היא משלמת מוהר עבורה ובנוסף לגבר שלה יש לה גם אישה, בדר"כ מבוגרות. אישה זו עובדת במקומה בדר"כ, היא מעבירה את הזכויות למין לבעלה והילדים שלה, ילדי האישה הנרכשת יהפכו לילדי הרוכשת. בדרך כלל מדובר באישה זקנה שרוכשת צעירה (בתנ"ך: שרה רכשה את הגר, אלוהים נותן זכויות למים לאברהם, נתנה אותה לאברהם והפכה לאימו של ישמעאל).
* גבר שאשתו נפטרה ונשא את אחותה – גבר הנשוי לשני אחיות, אך אחת מהם נפטרה, אי אפשר לדעת אם נשא את שתיהן בו זמנית ואחת נפטרה או שלאחר פטירת אשתו הוא נשא את אחותה. תופעה כזו נקראת sororate – אחות האישה תגדל את ילדי אחותה בצורה הטובה ביותר.
אפשר להוסיף בטבלה מספר נדבכים, דורות בצורה אינסופית. כל פרט בטבלה מאופיין ע"י שלל הקשרים שלו עם שאר הפרטים בטבלה (אב של... נשוי ל... בן של...).

מונחי שארות:
EGO – האדם שמזווית הראיה שלו אנו מביטים על טבלת השארות (יסומן  או  בצבע מושחר).
מספור: מתחילים למספר מהדור הכי זקן. בטבלה ממספרים את שאר הפרטים בכדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם.

מספר 5- בעבור אגו הדוד מצד האם (אח של אמו), 9 - יהיה דוד מצד האבא. דוגמא לתקשורת מילולית- דוגמא לאייך תרבות מעצבת שפה, בן תרבות מערבית זה לא שונה, אבל יש תרבויות שלאנשים אלו יש מונח שונה של קרבה, רק הצד של האבא הוא צד קרובים לך למשל. אנו קוראים לאנשים מדרגות שונות באותה צורה (אח של אבא ואח של אמא ויקראו "דוד" בישראל, במקומות אחרים הם יקבלו שמות ותפקידים שונים). תרבות מעצבת שפה – ושוני בין תרבויות מתבטא בשוני בהתייחסות המשפחתית גם מבחינת שמות תפקידים.
מספרים 20, 18 ייקראו אצל האשכנזים "בן דוד" ללא הבחנה, אצל הספרדים יש הבדל בין "בן דוד" ל"בן דודה" (בהתאמה למין ההורה), דוגמא לעיצוב שפה. חשוב לשים לב להבדל בין דרגות קירבה ודורות בתוך העץ המשפחתי. התרבות קובעת דברים אלו, יש תרבויות ש- EGO קורא ל- 4 , 9, 18 באותו מונח, לאנשים בעלי דרגות קרבה שונות.

ארבע דרגות קירבה שייקראו דוד בישראל: לאח של אבא. לבעל של אחות של אבא. אח של אימא. בעל של אחות של אמא.
שיטות שארות: חברות שונות נוקטות בשיטות שונות של קרבה / דם או נישואין. בבדיקה ככל עולמית של כל התרבויות בעלום נמצאו שתי שיטות ברחבי העולם:
1. השיטה הבילטראלית (דו-צדדית) – מכירים באופן שווה בשני צידי המשפחה, כמו בחברה המערבית. אין אבחנה בין צד האם לצד האב (בטבלה, כל הקרובים הם קרובים בילטראליים מ- 1 עד 20).
2. שיטה היונילטראלית (חד-כיוונית או חד צדדית) – בשיטה כזו יש שתי תת קטגוריות:
א. פטריליניאלית – הקו של האבא.
ב. מטריליניאלית – הקו של אמא.
בטבלת השארות נראה שהקרובים הפטריליניארים – עולים לגבר הראשון, ראש המשפחה, לאנשים הכי זקנים ובוחרים בה את הגבר מהצד של אגו. הוא הפטרי, ממנו מתחילים לרדת בקו. סופרים את כל הילדים של הגברים, שייכים לקבוצה הפטריליניארית (כולל הבנות). בדור הבא יכללו כל הילדים מצד הגברים וכך הלאה. הבנים והבנות של הגבר נחשבים כקבוצה פטריליניארית (בטבלה: 16, 15, 10, 9, 8, 4, 18, 17). אשתו של הגבר הראשון (בחברה שלנו – הסבתא) לא נכללת במשפחה, אחיה ואביה יגנו עליה. אין קשרים עימה כמו עם הגברים. 19+20 בחוץ כי הם ילדים של אישה.
הקו המטרילינארי עובד לפי העיקרון הבנים והבנות של האישה (בטבלה: 16, 15, 14, 13, 7, 6, 5, 1) הבחנה בין בני דודים צולבים למקבילים (בפורטל). האישה הראשונה ויורדים לילדים של הנשים, כולל גברים שהם ילדים של אח לא ילדים של גברים כמו 11+12 שהם בחוץ.

השמות הם שונים, בחברה הערבית: אח של אבא = נקרא עם, אח של אמא = נקרא חל (השלכות לגבי הגנה וזכויות).
יש הבחנה בין בני דודים צולבים לבני דודים מקבילים, כעקרון קרי שהמין של האחים הוא אותו מין.
בני דודים מקבילים- הם בני הדודים שההורים הם מאותו מין, בטבלה 19-20 ו- 13-14.
בני דודים צולבים- הילדים של אח ואחות. ניתן להתחתן אם בני דודים צולבים אגו יכול להתחתן עם 11 12 או אם 19 20 חשוב לחברות יונילטראליות.
* בחברות בילטראליות ההבחנה הזו לא חשובה, לא קיימת, כי הדודה מצד אבא ומצד אמא זה אותו הדבר, ולכן הילדים שלהן זה אותו הדבר. לא איכפת לנו אם בן דוד הוא מצד זה או מצד זה. כולם בשבילנו בני דודים.
* בחברות יונילטראליות ההבחנה הזו חשובה כי בני דודים צולבים בחברות יונילטראליות, הם אף פעם לא קרובים שלך. לא יכולים להיות שייכים בשום דרך! [כי אם החברה היא פטריליניאלית, אז 19 אינה קרובה של אגו ואם החברה היא מטריליניאלית – אז 11 אינה קרובה של אגו. יש לכך השלכות גם על בחירת בני זוג, לדוגמא: בחברות יונילטראליות, אין איסור להתחתן עם בן-דוד צולב, כיוון שאינו קרוב משפחה.

בחירת בן זוג:
מכלים אלמנטאריים, וטבלת השארות נעבור לבחירת בן / בת זוג. נתחיל מהתמונה הכלל עולמית. המבט הבין תרבותי, מבט רוחב על תרבויות בעולם בהיבטים שונים. כאשר מביטים בתמונה הכלל עולמית אנו מגלים שני חוקים של בחירת בן זוג, חוקים בגדר נורמות היודות לכלל.
איך בוחרים בן זוג ברחבי העולם? יש חוקים:
1. אקסוגמיה  נישואים מבחוץ. החוק שמחייב או ממליץ להתחתן מחוץ לקבוצה אליה האדם שייך (יכול להיות משפחת האב, קהילת הכפר, הקלאן וכו'  איסור גילוי עריות (Incest Taboo). לדוגמא, אסור להתחתן אם דודים.
2. אנדוגמיה  החוק המחייב/ממליץ להתחתן בתוך הקבוצה אליה האדם שייך  כגון נישואי בני דודים. איסור גילוי עריות הוא אוניברסאלי וקיים בכל העולם (חתונה בתוך המשפחה). דוגמה לאנדוגמיה – יהודי מעדיף להתחתן עם יהודיה. אצל האבורג'ינים באוסטרליה חובה להינשא לבת דודה צולבת.
3. אהבה רומנטית  יוסבר בהמשך.
דוגמא לאקסוגמיה: האיסור על גילוי עריות Incest Taboo מדובר בחוק שהוא אמוציונאלי מכולם, חוק חברתי. ובתרבויות שונות יש דחייה מניסיון ליצור קשר כזה בתוך המשפחה – הפנמה עמוקה של האיסור (נסביר את האיסור באמצעות "הכללות אתנוגראפיות"  אתנוגרפיה- תיאור הנתונים. הכללה אתנוגראפית היא ארגון נתונים באנתרופולוגיה בקבוצות בעלות סדר, מהם הנתונים הדומים. אין מדובר בפרשנות, אלא בתיאור הנתונים באמצעות הכללה. לדוגמא בתי מלון: לכולם יש בריכות, חדרי אוכל, קבלה ואנשי מקצוע וכו'. הכללות לאיסור גילוי עריות :
1. האיסור על גילוי עריות הוא אוניברסאלי. כלומר, קיים בכל החברות בעולם. בכל החברות אין יחסי מין בין הורים לילדיהם בכל העולם. הכללה זאת תקפה גם לגבי יחסים בין אחים ואחיות, אך לכלל הזה יש יוצאים מהכלל (בחברות בהם מותר לאחים ורצוי שיתחתנו כגון, אצל האינקה, אצל המלכים במצרים העתיקה ובהוואי חובה שאח יינשא לאחותו במשפחת המלוכה, מתוך תפיסה שלאח השני בעיני המלך יש עוצמות של כוח שיהרגו אדם פשוט (הנסיך לא יכול להינשא לבת העם. העוצמות בגופו יהרגו אותה). מדובר במקרים חריגים – רק בן/בת המלך חייבים להינשא זה לזה ורק בתרבויות הנ"ל.
2. הרחבה- בכל החברות בעולם האיסור מורחב מעבר למשפחה המיידית הגרעינית, במידות שונות. ההרחבה שונה בין החברות. כלומר מס' הקרובים או הדורות שהיא כוללת. הרחבה של האיסור מעבר לחברה המיידית. יש חברות שבן האיסור על גילוי עריות כולל 20 דרגות קרובים מדרגות שונות אצל הטרוברואנדרים (אי באוקיינוס השקט) האיסור הוא אפילו 20 דורות מצד האם. בחברות אחרות האיסור מאוד מצומצם. אצל יהודי אתיופיה – איסור גילוי עריות חל על 7 דורות לפחות. בחברה הבדואית האיסור מצומצם, יש אפשרות להינשא לבני דודים, גם ביהדות החסידית – הדוד נישא לבת אחיו, החרדים 11% נשואים אחיינית עם דוד.
3. מעבר למשפחה הגרעינית, אין קרוב מדרגת משפחה אחרת ספציפית שבכל חברה אסור להתחתן איתו. מערכת האיסורים בכל חברה היא שונה. הכללה שעוסקת באדם המסוים מעבר לתוכן, מעבר לאיסור הקשור במשפחה הגרעינית אין עוד כלל איסור. אין עוד אדם ספציפי בעולם כמו אמא או אבא או אח.
4. אין מתאם עם קרבה ביולוגית. אין קשר עם קרבה ביולוגית. כלומר, בחברה אחת אסור דרגה 7 מצד אחד ומותר להתחתן עם דוד מצד שני. קרבה ביולוגית היא לא הגורם הקובע את כללי הרחבת האיסור. כלומר, לפעמים ביהדות אפשר להינשא לקרוב שמצד אחד הוא קרוב ביולוגית (אח של אמא) הפרש של דרגת קרבה אחת, אך מצד שני קרוב בדרגה כזו מצד האב הוא איסור מוחלט.
5. תמיד יש עבירות. כלומר, אין חברה בעולם שאין בה עבירות. עבירות של אב-בת, אח-אחות נפוצות יותר מאשר אמא-בן.
6. האיסור על גילוי עריות הוא מאוד אמוציונאלי, ועומד בכל העולם בראש סולם האיסורים. ההסבר לתופעות הנ"ל - איסור גילוי העריות אוניברסאלי ורווח בכל העולם.

כעת נעבור לאתנולוגיה, להסברים מדוע? איך נסביר את העובדה שאיסור לגילוי עריות נפוץ בכל העולם, קיים בכל העולם וכל כך מוכלל.
 תיאוריה אינסטינקט מדחייה. יש נטייה לא לקיים יחסי מין עם בן הקבוצה או בתוך המשפחה. אולם, איך בחורה יהודיה יכולה להיות עם דודה ובחורה טרומבריאנית יכולה להינשא מאינסטינקט לדוד מצד אחד ולא אחר? פה אנו טוענים שאינסטינקט הוא לא אוניברסאלי.
 ייתכן הסבר ביולוגי/גנטי – יוולדו ילדים לא בריאים. אם זהו ההסבר, האיסור היה צריך להיות במתאם עם הקרבה הביולוגית (עם ההתרחקות הביולוגית האיסור צריך היה לפחות ואין זה כך). כל בני אדם בכל העולם מכירים בסכנות הביולוגיות, יודעים עליהם ובגללם הם יצרו את האיסור. אנחנו מניחים שכל החברות מכירות אך זה לא נכון. למשל בחברה הטרומריאנית מאמינים שתפקיד הגבר בהולדה הוא לפתוח את הילד ביחסי מין לפני הרוח שנכנסת והיא הסיבה לילד. תפקיד הגבר הוא לא גנטי ולא ביולוגי. יתרה מזאת יש תרבויות כגון בדואיים שטוענים שעל אף שידועה הבעייה הגנטית המסורת יותר חשובה. אם אין התאמה בין האיסור ובין הקרבה הביולוגית אז לא יכול שההסבר המרכזי הוא שחברות מכירות את בעיית הקרבה הביולוגיות. להסבר הגנטי תפקיד מסוים באיסור אך זה לא התפקיד המרכזי.
 התיאוריה של מלינובסקי, שנתקע במלחמת העולם השנייה באיי טרובריאנד באוקיינוס השקט למס' שנים ועשה שם עבודת שדה מקיפה – טען שבמערכת המשפחתית שאמורה להיות מערכת של שיתוף פעולה לא ניתן לאפשר תחרות מינית. מדובר במערכת כלכלית שעוזרת לשרוד ולהעביר את הילדים לדור הבא וחייבים שיתוף פעולה. אם האח יתחרה עם האב על האחות, לא תתקיים משפחה ויהיו רציחות. הכללות מסתדרות בהסבר זה, האיסור בעולם יקבע לפי מה שמוגדר בתרבות כקרבה משפחתית. האיסור עוקב אחרי הגדרת המשפחה של אותה חברה. תיאוריה כזו מסבירה טוב את האתנוגרפיה (הנתונים), הסבר הכי סביר. אם המשפחה מוגדרת לפי צד האם, נישואים עם צד האם יותרו. האיסור תלוי בהגדרת התרבות למשפחה. האיסור על גילוי עריות קיים בכל העולם אך הוא מיושם בכל תרבות ע"פ הגדרת המשפחה.

דוגמא לאנדוגמיה: נישואים מועדפים בין בני דודים בחברה המערבית המוסלמית. באנדוגמיה מחייבים או ממליצים לאדם להתחתן בתוך אותה קבוצה. יש רצף של המלצות לנישואים בחברות שונות. בקסטה ההודית יש חובה להתחתן בתוך הקסטה.
דוגמה:

המעמד החברתי בחברה הבריטית דומה לקסטה. אם אריסטוקרטית מתחתנת עם מישהו מחוץ למעמד תאבד את האדמות. בחרבה האמריקאית זו המלצה לעומת יהדות שזו נטייה. בחברה הערבית נשים לא יכולות להתחתן מחוץ לקבוצה, כיוון שאם כן יהרגו אותה. PCM- Parallel Cousin marriage, מדובר בנישואי בני דודים מקבילים, תופעה מאוד רווחת בתרבות הערבית, בחרבה הערבית המוסלמית, מדובר בנישואי בני דודים מקבילים. ברוב התרבותיות

שהחברה היא בקו של האבא (פטריליניאלית), ברוב חברות אלו 95% אחוז מבני הדודים מוגדרים כאחים. בחברה הערבית המוסלמית, תופעה זו נדדה לחברות מוסלמיות לא ערביות כגון פקיסטן או קורדיסטן ההמלצה היא, ממליצים להתחתן בנישואי בני דודים מקבילים, העדפה אנדוגמית.

על תופעה שקיימת בכל העולם, אוניברסאלית נשאל – האם מדובר בתופעה גנטית. אם תופעה חריגה, חשוב לשאול האם מדובר במשהו אקראי שיעלם בעתיד, מסתבר שהדפוס קיים בחברה הערבית מאות שנים – לא אקראי, ומופץ בתוך החברה למרות נדירות התופעה בעולם.
דוגמה נוספת לתופעה חריגה: כת בשם shakers אסרה על יחסי מין בכלל , גם בין בעל לאישה, הם חשבו שיטרפו עליהם, האמינו שיצליחו לאסוף חברים חדשים אך היא נעלמה. מדובר בתופעה חריגה ואקראית.
דוגמה נוספת, הקיבוצים יצרו מהפכה סוציאליסטית ויצרו מצב שבו ילדים קראו להוריהם בשמות הפרטיים ולא אבא או אמא, אך תופעה זו נעלמה עם השנים בדור השלישי – חריג. לעומת זאת, תופעת PCM אינה אקראית, היא קיימת כ- 1000 שנה בעלת ספרות היסטורית יפה.

אהבה רומנטית:
השאלה עד כמה חברות לוקחות אהבה רומנטית כקריטריון לנישואין. ישנם 4 גישות המתייחסות לקיום אהבה רומנטית כבסיס לנישואין בחברות העולם, בהסתכלות כלל עולמית:
 חברות בהם אין מונח כזה של אהבה – אהבה אינה קריטריון מוצהר בבחירת בן זוג לנישואין, לא מכירים נושא של אהבה רומנטית. יש נאמנות והתמדה אך רגש האהבה אינו מוכר. ניסה בושמנית, מתייחסת ל- 3 בעלים והמילה אהבה אינה מוזכרת, כך גם בחברת אינואיטים אין מונח של תחושה של אהבה.
 חברות שמכירות באהבה רומנטית כדבר מאוד לא רצוי – אהבה היא סוג של שיגעון, מחלה או השתטות. למשל בחברה החרדית או הערבית. נישואים מאהבה ולא משידוך בגדר כמעט אסורים. החברה מכירה במונח אך לא כבסיס לנישואים. מחנכים מגיל צעיר שזה פסול כדי למנוע נישואים עם גויים – שייעשו מתוך אהבה ולא שידוך. החברה הערבית מכירה באהבה רומנטית כשיגעון וטירוף.
 אהבה רומנטית היא נשגבת ועילאית אך לא מתאימה לנישואין – לדוגמא, האריסטוקרטיה של ימי הביניים מעמד האצולה באירופה חשבה כך. אומרים וממליצים לגברים להתאהב, צריך לכתוב שירה, לחוש את הרגש, אך כאשר מגיעים לשלה הנישואים זה לא מה שקובע אלה נישואין על בסיס כלכלי ומעמדי.
 אהבה רומנטית הכי ראויה וטובה כבסיס לנישואים טובים – נישואים בחברה המערבית והישראלית, חברה המשבחת ומפארת את האהבה. בחברה המערבית התאהבות ואהבה הם הבסיס לנישואין. השאלה היא, איך ייתכן שחברה המעודדת רציונאליות בכל תחום אחר כגון לימודים, עבודה טובה, ביטוח חיים, במקביל מעודדת לא רציונאליות בנושא מרכזי כל כך בחיים של נישואין ומשפחה, איך חברה מערבית מטיפה ליפול לאהבה, לד-לוזיות.

נישואין- שיטות שונות של נישואין
• נישואים מונוגמים/ מונוגמיה  נישואין לבן/בת זוג אחד/אחת.
• נישואים פוליגמים/ פוליגמיה  נישואין ליותר מבן/בת זוג אחד/אחת. קיימים 2 תת סוגים:
א. פוליגניה – גבר שנשוי למס' נשים, שתי נשים ויותר. (ביגמיה היא נישואין רק ל- 2 נשים)
ב. פוליאנדריה – אישה שנשואה לשני גברים ויותר (יותר נדיר). לדוגמא באריסטוקרטיה הטובטנית, או אצל ה"טודה" בהודו. הם מנמקים שם את הרציונאל בסיפוק מיני עם יותר מבן זוג אחד, כי גבר אחד לא יכול לספק אישה אחת, צריך יותר מגבר אחד לאישה. נקרא Fraternal Polyandry – פוליאנדריה של אחאות, כלומר, אישה מתחתנת בדרך כלל עם שני אחים. מצב מקביל שגבר מתחתן עם שני אחיות נקרא sororo polyandry .
ג. בתוך פוליגמיה נמצאת ביגמיה – רק 2 בנות זוג. פוליגמיה עם יותר מ-2 נשים קיימת בחברה הערבית.

מגורים- * אין בהכרח חפיפה בין שיטת המגורים ובין עקרון השארות. יש 5 שיטות מגורים ברחבי העולם:
א. השיטה הפטרילוקאלית – הכלה מצטרפת למשפחת החתן, לבית הוריו, לכפר שלו. למשל בחברה התנ"כית, הסינית, הערבית כך נהגו. כך רוב המגורים בעולם, הכי נפוץ. החתן מביא את הכלה לבית הוריו. חברות לדוגמא: החברה הערבית, החברה התנ"כית, החברה הסינית.
ב. בשיטה המטרילוקאלית – החתן מצטרף אל משפחת הכלה (לבית ההורים, האחיות, הכפר). הכלה מביאה את החתן לבית הוריה או אחיותיה, או פשוט לכפר של הכלה. קיים בחברות מסוימות במערב אפריקה, אינדיאנים בשבט הופי- מערב ארה"ב. הכיוון ההפוך לשיטה ראשונה. התופעה יחסית במיעוט ולא נדירה.
ג. השיטה הבילוקאלית – הזוג מחליט היכן לגור, יש להם בחירה, שנתיים אצל צד האישה ולאחר מכן צד האב אך מתחיל אצל ההורים. אצל האינואיט הזוג בוחר אם לגור אצל משפחתו או משפחתה, לתקופה זמנית או לתמיד. השאיפה בסופו של דבר לעצמאות. חברה לדוגמא: האינואיט, בשנים הראשונות שלאחר הנישואין.
ד. השיטה הנאולוקלית – הזוג יוצר יחידת מגורים נפרדת – כמו בישראל, בנפרד מההורים. ההכתבה התרבותית הינה שעוזבים את בית ההורים. שימו לב: מדובר בחוק תרבותי, אך כיוון שהוא מוצלח כולנו משוכנעים שמדובר בבחירה חופשית ולא בהכתבה תרבותית
ה. השיטה האונקיולקאלית – הזוג הצעיר עובר לגור אצל הדוד של החתן (האח של האם). קיים בחברות מטריליניארית בלבד. למשל אצל הטרובריאנדרים – ששם, ממילא המתבגר עובר לדוד בצד של האימא בגיל ההתבגרות ולכן הוא מביא את הכלה לאיפה שהוא עבר לגור. בחברות האלה, האח של האם הוא הדמות המרכזית בחברה. הוא זה שאחראי לנער, הנער עובר לגור אצלו בנערותו ולכן באופן טבעי מביא את אשתו לגור בבית הזה.אם לאם אין אח – יהיה מישהו אחר שיקבל את האחריות. מרחיבים את אפשרות.

משפחה- המילה משפחה בשפת היום יום מכסה 2 סוגים של משפחות באנתרופולוגיה.
1. יחידת מגורים – היחידה המתפקדת, היחידה הכלכלית, מה שאנו קוראים משפחה ביום-יום Family.
2. יחידות שארות/ קבוצת הקרובים הרחבה יותר – יחידת/ קב' שארות kinship. כמו מוזמנים בחתונה שנקראים "משפחה". נחלק לקינדרד ולקלאן.
אין חברה בעולם שאין בה את שני המרכיבים, גם משפחה וגם הכרה ביחידת שארות. בהסתכלות כלל עולמית, טיפוסי המשפחות נוצרים משילוב בין צורת המגורים וצורת הנישואין.

יחידות מגורים: שלושה טיפוסים של משפחות ווריאציות בתוכן:
א. משפחה גרעינית, נוקלארית  בחברות בן יש נישואים מונוגמיים (גבר נשוי לאישה אחת ולהפך), ומגורים ניאולוקאליים (יחידת דיור נפרדת) תיווצר משפחה ביולוגית, גרעינית. אנו חברה ישראלית שפועלת כך.
ב. משפחה פוליגאמית  כוללת 3 תת סוגים: מבוססת על צורות נישואין
1. משפחה פוליגאנית – הבעל, 2 נשים או יותר וילדיהם. גבר + הרבה נשים
2. משפחה פוליאנדרית – האם, 2 בעלים או יותר וילדיהם. אישה+ הרבה גברים
ג. משפחה מורחבת/ רב דורית  3 סוגים (העיקרון: מגורים רב-דוריים) מבוסס יותר על המגורים, מגורים משותפים למס' דורות, הפוך לאלמנטארית.
1. מורחבת פטרילוקאלית – בסיס של מגורים של כמה דורות מצד האבא. רק הגברים, הבנים של הסבא והבנות בדור הילדים הלא נשואים (כי הכלה מצטרפת לחתן בשיטת המגורים).
2. מורחבת מטרילוקאלית – בסיס של מגורים של כמה דורות מצד האימא. בנים ובנות לא נשואות, סבתא בעלה מצד אמא, בנותיה הנשואות בלבד, והילדים של הבנות, גם בנים וגם בנות לא נושאים. בת תישאר, בן יעבור למשפחת אשתו.
3. מורחבת אוואנקיוקלית – בסיס של מגורים של כמה דורות אצל הדוד מצד האם (יגורו אצלו הבנים של האמה וילדיהם). בנים מביאים אישה שלהם לדוד, הבנים הנשואים של אחותו של הדוד ונשותיהם, וילדים לא נשואים.
* חשוב לזכור שהקטגוריות האלה הם רק קירוב למציאות: מקרה ביניים – יש אישה בקריית מלאכי שקנתה דירות בבניין בו היא גרה. בכל פעם שילדיה נישאו הם גרו בדירות שלה בבניין, כעת הם גרים ביחד בבנין במדיניות דלתות פתוחות. אי אפשר לקטלג את המשפחה בסוגים הנ"ל: מדיניות דלתות פתוחות בכל הבניין מצד אחד ועצמאות כלכלית של כל בני זוג מצד שני. המציאות שוברת את הקטגוריות, זה רק מבנים קוגניטיביים.

יחידות השארות  שתי שיטות שארות:
 קינדרד Kindred– השייכת לעיקרון הבילטראלי- דו כיווני,קבוצת הקרובים שלי שאינם משפחה כלכלית, היא כוללת דודים, סבים, בני דודים, השארות היא משני הצדדים. הקינדרד הוא אישי כי כשאדם מתחתן, שני הצדדים עבורו נחשבים משפחה. יחידת השארות היא אישית – כשאדם משיא את בנו, הוא מזמין קרובים מסוימים לחתונה. כשאחותו תשיא את בנה, רוב הקרובים יהיו חופפים, אך יצטרפו גם כאלה שקשורים לבעלה. מכאן, לכל אדם יש קשרים אחרים. חופף בחלקו אך שונה בחלק אחר.
 קלאן – שייכת לעיקרון היונילטראלית- חד כיווני. השארות היא דרך אחד ההורים. מקבל את יחידת הקרובים שלך מאחד הצדדים או מצדה של אמא או מצד האבא כלומר, מטריקלאן מצד האם או פטרילקאן מצד האב. לכל קלאן יש שם – אישה שנישאה היא שייכת עדיין לבית אביה בחברות מסוימות, ושמה משתייך לקלאן של המשפחה שלה. היא לעולם לא יוצאת מיחידת השארות.
לסיכום:

לאן מתפתחת המשפחה העתידית: במדעי החברה מנסים לא לנבא את העתיד. ע"פ כל הנ"ל בכל זאת אפשר לנסות לחזות לאן הולכת המשפחה העתידית. איזה סוגי משפחות נראה? המשפחה הרווחת היא משפחה אלמנטארית. מה יקרה למשפחה הגרעינית עם 30% גירושין ו-11% חד הוריות? איך נתייחס לקשרים חד-מיניים, חד הורים, ידוע בציבור, קומונה, ריבוי ויחיד לא נשוי (אבסורד). לאן צועדת המשפחה המודרנית? ברור כי קיימת עדיין המשפחה האלמנטארית. אך עם זאת, יש הרבה גירושין, משפחות חד-הוריות ומשפחות חד-מיניות יש שיאמרו שזה אנומליה, שבר, לא נורמטיבי.
החל מ- 2003 בסקנדינביה התחילו להתחתן נישואים חד מיניים, כיום גם בארה"ב, בישראל כיום מכירים בזכויות אך לא בנישואין. האם מדובר בטירוף מערכות שמכריח חזרה למסורת? האם הדור מבולבל?
משפחה מוגדרת כיחידה הכלכלית המתפקדת, הקשר בין הצד הכלכלי לצד המגורים. האם הסוגים החדשים של המשפחות יהפכו לגיטימיים עם הזמן או שאולי נשוב למצב של משפחה גרעינית? כנראה שעוד 50 שנה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, מה שניבאה מרגרט מיד, יהיה לנו יותר מצורת משפחה אחת בתוך אותה חברה, יהיה ואריאציות. עדיין תהיה המשפחה הגרעינית במערב ויחד עימה יהיו צורות לגיטימיות נוספות: חד-הורית, חד-מינית, קומונה.
בעוד 50 שנה, אם הנכדה תשאל "מה אהיה כשאהיה גדולה?" אז בהיבט של משפחה התשובה תהיה "מה שיהיה יהיה" – ייתכן ותלדי בן מחוץ לנישואים, תינשאי לאישה וכו' – יכול להיות שתישארי ותגורי לבד ותקראי "משפחה" (יחידה כלכלית מתפקדת) – אם מבחירה אדם בוחר להישאר לבד, ומקיים צורת מגורים מתפקדת, אפשר לקרוא לזה אולי משפחה (לפחות לפי ההגדרה).

תחליפים למבנה המשפחה הקלאסי באירופה: הדפוס המקובל בקריביים – אישה עם 4 ילדים וגבר מתחלף (נמצא בן חודש ל-10 שנים). לאישה יש ילדים מגברים שונים. היום דפוס כזה ייקרא בעייתי בחברות המערב, בעתיד ייתכן ויהפוך לגיטימי. גם בשכבה השחורה הנמוכה בארה"ב ישנן משפחות בהם הילדים מגברים שונים. אחוז הלידות באירופה להורים לא נשואים הוא עצום – לא חיים יחד ולא התחתנו פורמאלית. כיום האישה מנצלת את הפיליפינית, העוזרת. בכל העולם המערבי נשים עובדות 3-4שעות פחות, אבל גברים לא עובדים את כל השעות, זה הועבר למכשירים חשמליים ולעוזרות פיליפיניות.
*% לידות להורים לא נשואים: באיסלנד 65%, בנורבגיה 50%, בשבדיה 56%, בבריטניה 39%. אפילו באירלנד הקתולית, שרק לפני 8-7 שנים אישרו בה גירושין, 32% מהילדים נולדים להורים לא נשואים. במדינות מסורתיות/ דתיות: כמו איטליה (9%) ויוון (4%) עדיין השיעור נמוך, אך הבחירה בסוג המשפחה הוא אישי ולאו דווקא מסורתי (ריבוי כלות בהריון).
* המשפחה הגרעינית המערבית חדשה יחסית מבחינה היסטורית. יש שטוענים שעבר זמנה. למשל:
• *בספר "הסריסה" של ג'רמן גרייר (1971) מועלה רעיון המשפחה הגרעינית כתוצר של החברה התעשייתית, הקפיטליזם. המשפחה המורחבת התפרקה סביב המהפכה התעשייתית ונוצרה משפחה על בסיס ההנחה שהאישה נשארת בבית, צורכת ומנהלת את משק הבית ומגדלת ילדים. זה מאפשר לבעל להיות מפרנס יחיד או עיקרי, והאישה מטפלת ומאפשרת את עבודת הבעל.
• פרידריך אנגלס דבר על זה שהאישה במשפחה היא המעמד המנוצל, הפרולטריון, והגבר מייצג את הבורגנות (מנצל, משעבד). מרגע שהפמיניזם התקומם (שנות ה-70), האישה השתחררה מהשעבוד ונוצר מצב שאין צידוק לקיום המשפח הגרעינית המסורתית.
• עזיזה אלהיברי, חוקרת לבנונית-אמריקאית, מדברת על זה שהאימהות נראתה אחרת לפני הופעת המשפחה הגרעינית במערב: כפרים שלמים גידלו ילדים (משפחות, חמולות, שבטים). אחרי המהפכה התעשייתית הזוג מגדל ילדים – בפועל האימא. בסוף המאה העשרים התרחש שינוי נוסף – האימהות הן לא מספקות החלב הבלעדיות. חברת מזון ותאגידי חלב הצליחו לדחוק את חלב האם לטובת חלק מבקבוקים. הרחם האימהי הוא לא בלעדי לגידול ילדים: ילדים נוצרים במבחנה, רחם פונדקאי והשיבוט באופק. יחסי מין הם לא אמצעי הולדה מרכזי (בנק זרע). גברים כבר לא מפרנסים בלעדיים, ההורים אינם כבר המחנכים הבלעדיים.
• סילביה פוגל ביז'אווי, מדברת על זה שבניגוד לשנות ה-70, היום ניתן להפריד בין נישואים לבין פריון והורות. אפשר להפריד בין הורות חברתית (חינוך) והורות ביולוגית. אפשר להפריד חיים משותפים חברתיים מניהול משק בית משותף (כל אחד מבני הזוג חי בנפרד, הורים גרושים) – המהפכה של המשפחה הפוסט-מודרנית. לזה קוראים גם "שבריריות מבנית" – המשפחה הפוסט מודרנית שברירית מעצם הגדרתה, כי קיומה תלוי בנכונות הפרטיים לקיים אותה (פעם אישה לא יכלה לקום וללכת, ונשארו בגלל הצד הכלכלי). למרות הכל, בכל החברות הפוסט תעשייתיות קיימות עדיין "עבודת נשים" – אישה ממשיכה להיות במספר שעות כפול מאשר גברים בקשר למטלות הבית והילדים. נשים מקדישות בממוצע כפול זמן מגברים לכך. ההבדל המהותי בין ההווה לעבר – היום הן מקדישות פחות זמן מבעבר, למשל, בנורבגיה ב-1970 נשים הקדישו 4% שעות בשבוע בממוצע וגברים 15 שעות. ב-1990, גברים הקדישו 18 שעות ונשים הקדישו 30. העוזרת בית מחליפה את האישה במטלות הבית, כאשר רוב העוזרות במערב הן מהמזרח הרחוק (פיליפינים). האישה המערבית הצטרפה למעמד המנצל נשים מהעולם השלישי, בנוסף: 1) הטכנולוגיה והמכשור החשמלי 2) והתעצמות המזון הקפוא אפשרו לצמצם את שעות העשייה בבית. המקפיא נדרש כדי לאפשר את קיום המשפחה – ילדי מפתח.
בישראל יש עמותה בשם משפחה חדשה, ע"י עו"ד אירית רוזנבלום (1999), והיא עוסקת בניסיון למפות את סוגי המשפחות בישראל ולהרחיב את ההגדרה המשפטית הקיימת. העמותה טוענת ש-40% מהמשפחות לא לגיטימיות בעיני החוק באופן מלא – בישראל יש לגיטימיות רק למשפחה הגרעינית שבה האב מפרנס ראשון והאם עקרת בית או מפרנסת שנייה, ושניהם בני דת אחת. יתר המשפחות לא נהנות מזכויות שוות ולא כפופות לחובות השמורות למשפחה הגרעינית החד-דתית.
למשל, בחוקי העבודה בביטוח לאומי וקופ"ח קשה לקבל שוויון זכויות לאישה. גם כאשר הגבר מרוויח פחות, ההתייחסות היא אליו. אם המשפחה היא רב-דתית, יהיו זכויות שהמשפחה לא תקבל (נוצרי עם יהודיה). בהצעת החוק שמציע הארגון יש לכלול במושג משפחה לא רק בני זוג בוגרים נשואים וילדיהם, אלא גם כאלה שאינם נשואים ולא קשורים קשר דם שמתגוררים תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף ויש ביניהם מחויבות הדדית לחיים משותפים (הגדרה לא קיצונית, אלא כזו המנסה להלום את ערכי החברה הישראלית).
מדיניות הדיור בישראל, זכויות חינוך, מיסוי, שכר נשים – כולם מעודדים נישואים וקיום משפחה. בכל זאת, הלחץ לשינוי גובר: כל זוג שלישי מתגרש, 11% חד-הוריות.

אנתרופולוגיה פסיכולוגית- 5 תחומים מרכזיים של מחקר באנתרופולוגיה פסיכולוגית:
מבט בין תרבותי של תהליכים קוגנטיבים מחקר בין תרבותי של אישיות. פתולוגיה ותרפיה. מחקר בין תרבות של תפיסת האדם.
מתודולוגיה

מתודולוגיה- זה לא תחום תוכן אך לכל אחת מהשיטות יש תהליך מתודולוגי אופיינית לחקור. מתודולוגיה- איך אני חוקר פתולוגיה לדוגמא, איך אני מבצע את החקירה. כעת נציג 2 דוגמאות לכל הבט. מדובר בדוגמאות לשני היבטים , כלומר דוגמאות המשרתות לתהליכים פסיכולוגים ויכולות להיות יעילות עבור אנתרופולוגים. הם מתעניינים בדברים שונים.

1. תהליכים קוגניטיביים – מדובר בתחום רחב, אחד הנושאים שנעסוק בהם הוא מחקרים העוסקים בתפיסה נקרא פסיכולוגיה השוואתית, טעויות תפיסה, אילוזיות. איזה מן הקווים הנ"ל נראה קצר/ארוך יותר ? נדמה לנו שהקו עם החצים הפתוחים ארוך מהקו אם הקווים הפנימיים. פסיכולוג לא יכול לתת את ההסבר שהאנתרופולוג ייתן, כגון: תשובה האם התופעה של אילוזיות היא אוניברסאלית, האם היא כלל עולמית או ביולוגית? כלומר, אנתרופולוג העוסק במחקר בין תרבותי של תהליכים קוגניטיביים מספק לפסיכולוג מידע האם התפיסה מושפעת מתרבות או שמא מדובר בתפיסה אוניברסאלית (ביולוגית). הסוציולוג או הפסיכולוג לא מבצעים תצפית משתתפת ולכן לא יכולים להסיק על התופעה ברמה האוניברסאלית. יש רמזי עומק, שבתרבויות מסוימות תופסים אותם ובתרבויות אחרות לא. תרבויות מסוימות אינן תופסות רמזי עומק בצורה שאנחנו תופסים אותם. תפיסת עומק – ככל שהעצם גדול יותר הוא קרוב יותר. אם משהו מצויר לפני משהו אחר נקבל תשובה אחרת מהם.
2. אישיות – האנתרופולוג נותן תשובות שיעזרו למחקר הפסיכולוגי או רק לאנתרופולוגיה. שאלה: מהו המרכיב התרבותי באישיות? הפסיכולוגים לא עוסקים בזה – לא משנה מהי החברה הסובבת אלא באדם עצמו ובמבנים האישיותיים האוניברסאליים. האנתרופולוג ילמד האם המבנים האישיותיים הללו (איד למשל) אוניברסאליים, והאם הם קשורים בחברה בה גדלת. לדעתם הפסיכולוגים הממצאים שלהם תקפים לכל העולם, והם אוניברסאליים. למשל, הפסיכולוג חושב שתסביך אדיפוס הוא אוניברסאלי ולא בודק זאת. האנתרופולוגים בדקו האם תסביך אדיפוס אוניברסאלי, או למשל האם מה שאמר פיאז'ה לגבי תהליכי חשיבה והתפתחות הוא אוניברסאלי. בדקו זאת, ומספיק חברה אחת שאם נמצא שהיא חורגת – התופעה לא אוניברסאלית.
* ישנן שאלות אנתרופולוגיות מובהקות שאינן מעניינות פסיכולוגים: האם יש אישיות/אופי לאומי? האם יש עקרון מארגן ? האם יש אישיות קבוצתית? אישיות ישראלית? מחקרים כאלו פרחו אחרי מלחמת העולם השנייה – ששאלו האם יש אופי גרמני? האם יש תכונה לאומית שמאפשרת אונס המוני? המחקרים קרסו בשנות ה-60 בגלל בעייה מתודולוגית. ישראלים החווים מפגש קצר עם בני תרבות אחרת, יוכלו לתת הרצאה על האופי הלאומי של בני התרבות הללו. אישיות היא מבנה אבסטרקטי שאנו מניחים את קיומו – איך ניתן לבדוק זאת ברמה לאומית? האם יש אישיות ישראלית? ייתכן וההיבטים ייוחסו לתרבות ה"דוגרי". איך אפשר לבדוק אישיות קבוצתית? יש שני שיטות: מבחנים פסיכולוגיים תלויי תרבות (MMPI), ומבחנים פסיכולוגיים לא תלויי תרבות (רורשך). חשוב להשתמש בכלים שהם לא תלויי תרבות (להוכיח שההתנהגות הזו לא קיימת במדינות אחרות). באנתרופולוגיה משתמשים הרבה במבחן "רורשך" – מבחן לא תלוי תרבות, מבחן המכיל עשרה כתמי צבע/שחור-לבן חסרי משמעות, סימטריים שאנשים משליכים עליהם אסוציאציות. המבחן יכול להינתן לכל בני התרבויות ובאמצעותו לעלות על אישיות לאומית/תרבותית ע"י השוואה בין קבוצות. מבחן כזה הוא פחות תלוי תרבות ממבחן בשם MMPI שהוא מבחן של כ-450 שאלות, הצהרות על עצמי על אישיות החוזרות שוב ושוב – הרבה שאלות הקשורות בידע תרבותי. (בכפר בדרום אפריקה לא בהכרח שמעו על ביל גייטס, למשל. המבחן נכתב במינסוטה, ארה"ב ובודק גם יושר ועקביות (מבחן תלוי תרבות). מבחן תלוי תרבות כי יש שאלות הבודקות באופן כללי על קונצרטים או מחשבים וכו'. ההיגדים מותאמים לתרבות וגם הסיטואציה. תוכן ההצהרות הם תרבותיות, מותאמות לאוכלוסייה הנבדקת. בישראל נעשה ניסיון ע"י חוקר בשם עוז אלמוג לפענח את דמות ה"צבר"- צורה נוספת, לחפש רמזים לאופי לאומי. בישראל בדק את הקיבוץ.
3. פתולוגיה ותרפיה – גם כאן ניתן לשאול שאלות פסיכולוגיות: מה יכול לשרת את הפסיכולוגים ע"י האנתרופולוג, יאמר להם, עד כמה נפוצה תופעה מסוימת, בתרבויות נוספות? למשל, סכיזופרניה קיימת בכל התרבויות בעולם, בצורה כזו או אחרת. אחוז הסובלים ממנה בכל העולם דומה – לא תלוי תרבות, מגלה לנו שתופעה זאת בעלת מרכיב גנטי. לעומת זאת, פסיכוזת הווינדיגו – windiggo, תופעה זו תלוית תרבות. קיימת אצל קבוצת אינדיאניות בצפון קנדה בשם "נסקאפי" – האדם מתחיל להתנהג מוזר. בהתחלה האדם מתנתק מסביבתו ורואה את האנשים סביבו הופכים לחיות אותן הוא מנסה לאכול את בשרן. בסרט "הבהלה לזהב" האיש רואה בצ'ארלי צ'אפלין עוף ענק. אצל הנסקאפי מדובר בדרך כלל בבני משפחה שנראים כמו אייל או צבי. האדם החולה רוצה לאכול את סובביו, למרות האיסור התרבותי על קניבליזם בחברה זו. מדובר בהפרעה תלוית תרבות ספציפית, ייחודית שקיימת רק באזור שם.
* שאלה אנתרופולוגית: הקשר בין תרבות ופתולוגיה? התרבות מגדירה פתולוגיה דרך המושג נורמות, שמגדיר סטייה. החריג מהנורמה יוגדר כפתולוגיה – למשל, הומוסקסואליות עפ"י ה-2 DSM (הוגדרה כסטייה/מחלה (שנות ה-80). ב-3DSM הומוסקסואליות כבר אינה פתולוגיה – שינוי שהתרחש לאחר הצבעה ושינוי בנורמות (הצבעה).
דוגמה נוספת: בבריה"מ, בגידה במשטר הוגדרה כמחלת נפש, מי שרצה לעזוב את המדינה, אמרו שהוא משוגע כי מדובר במשטר הטוב בעולם, רק משוגע יכול לחשוב לעזוב ולכן אשפזו אותו. התרבות מגדירה מהי נורמה וכך את הסטייה. דוגמא נוספת, "סינדרום העבד הבורח" – בשנות ה-60 של המאה ה-19 עבד שרצה לברוח הוגדר כמשוגע – המצב הטבעי של עבד הוא לחיות אצל האדון ולרצות זאת. טיפול בחולי אסטמה היא ע"י עישון, רק לאחר מכן עישון ב-3DSM נחשב כהתנהגות של התמכרות.
אין חברה בעולם שלא מספקת סוג מסוים של תרפיה – לטיפול בבעיות נפשיות. את האנתרופולוג מעניין שיטות התרפיה. דוגמה: "הרבי החסידי כמטפל" – הבט אחד משותף לרבי ולפסיכולוג קליני ששניהם מייצגים סמכות,
שניהם מושפעים מאידיאולוגיה, דתית או פסיכולוגיה מערבית. ההבדלים בדר"כ בייעוץ מול הדרכה מה לעשות בפועל, הבדל בתהליך ההכשרה בינינו. לדוגמא: אישה שבאה לרבי הסובלת מדיכאון. אשתו של הרב מכניסה לו פתק ואומרת לו שהאישה מבקשת להיכנס. הרבי מבקש מהאישה לחשוב על עשר דקות, על דקה, על 60 דקות, על 10 שעות = 600 דקות, על 600,000 דקות – נצח אינו דקה לא שנה אחת, לא מאה שנים, אלא הרבה יותר, כעת חשבי על בעייתך שנית. האישה יוצאת עם תחושת הקלה. הרבי בעצם מטפל בה – איך ניתן להשוות את זה לטיפול מערבי אחר? במפגש עם הרבי, מפגש בו הטיפול הוא בשתיקה , שתיקה זו וההתבוננות בפרספקטיבה של הבעייה שלה מול הנצח הביאו אותה להקלה ומוציאה אותה מדיכאונה. כמו כן, יש אפשרות להשוות פסיכולוגיים עממים לטיפול קליני, למשל בכיכר המרכזית של מרקש יושבים מטפלי שיניים, מאלפי חיות, מספרי סיפורים, מוכרים וסוחרים. מתחת ל-6-5 מטריות שחורות ענקיות יושבים מרפאים. אישה ניגשת ומתיישבת עם מרפא מתחת למטריה – ואז שומעים לחשושים ורואים את קצות רגליהם מציצות מתחת. פסיכולוגיים עממים מרוקאים, האם ניתן להשוות את הטיפול הזה למערבי? האם פרטיות נמצאת בכל התרפיות בעולם? המרפא משתמש בקמעות – האם דיבוב המטופל הוא מאפיין של תרפיות בעולם? ניתן לראות פרטיות כהיבט של השוואה, אצל הרב יש פרטיות ובשוק כולם ביחד. ניתן להשוות תרפיה במדדם של פרטיות יוקרה וכו'.
4. תפיסת האדם – יש בתרבויות שונות תפיסות שונות לגבי מיהו אדם ואיך הוא מורכז, מעל לכל החלק הלא פיזי של האדם. בתרבות המערבית בחלק הלא פיזי? האם ניתן להשוות זאת לתרבות אחרת? ניתן להשוות את החלק הלא פיזי של האדם בתרבויות שונות. למשל, אפשר להשוות בין המערב לאשנטי (קבוצה אפריקאית).
במערב, החלק הלא פיזי כולל את:
1. הנפש – נשמה, ניתנת ע"י הבורא ומוחזר לו לאחר המוות ומתקיים לנצח.
2. אישיות – נרכשת מניסיונות בילדות ובחיים, ומאפיינת את האדם הספציפי ומשתלבת עם הנפש.
אצל האשנטי, החלק הלא פיזי כולל את:
1. OKRA אוקרה – דומה לנשמה, משהו שניתן ע"י הבורא, נחשב לכוח החיים ומוחזר לבורא אחרי המוות.
2. NTRO נטורו – האופי והאישיות שניתנים לאדם ע"י הזרע של האבא (הזרע קובע גם גורל האדם, אופי ואישיות).
3. MOGIA מוגיה – מרכיב שמועבר דרך דם האם ומהווה את האופי וייחודיות של הקבוצה של האדם. בנוסף, שומר על צורת הנשמה לאחר המוות.
רואים תפיסה אחרת מהמערב של האדם. אנתרופולוגים התחילו לחקור את מושג האדם ולהשוות אותו בין תרבויות ב-20 השנים האחרונות.
5. מתודולוגיה – נכנסת לכל אחד מהתחומים הנ"ל. מותאמת למבחנים לא תלויי תרבות וכד'.

אנתרופולוגיה יישומית- התחום הרחב של שינוי חברתי- תרבותי מתוכנן ולא מתוכנן.
 שינוי חברתי-תרבותי לא מתוכנן
הנושא של שינוי חברתי לא נולד עם האנתרופולוגיה בתחילתה, במשך שנים רבות האנתרופולוגים בעבודתם התעלמו משינוי. הם עסקו לרוב "בהווה אתנוגרפי", כלומר תיאור החברה כמשהו שקורה בהווה. האתנוגרף משתמש בלשון הווה, לפעמים החברה עברה שינויים מאוד גדולים, אך האנתרופולוג לא תיאר זאת. לאחר תקופה, הוכרה הכרה בשינוי, "100% אמריקאי" – ספר על השפעות של תרבויות שונות ברחבי העולם על ארה"ב. מאמר אחר של מקדונליזציה, שניתן לראות אמריקאים בכל תרבות וכל חברה. השינוי הוא לא מתוכנן. מונחים מרכזיים של שינוי לא מתוכנן: תגלית, בדר"כ לא מתוכננת, המונח השני הוא המצאה, קצת יותר מתוכנן (דרך טובה יותר להשקעה) והשלישי הוא תפוצה/ נדידה, ההמצאה יכולה לנדוד. המצאת הגלגל עשתה מהפכה בתרבויות העולם, נודדים באופן טבעי ולא מתוכנן לתרבות אחרת. בכל מקרה בכל חברה יש שינוי, רוב התיאוריות עוסקות בקצב השינוי- מה קובע אם השינוי היה מהיר או איטי? למשל תרבות ההופי והאינואיט. המיסיונרים הצליחו להשפיע על האינואיט במהירות אדירה, לעומת זאת על ההופי היה קשה יותר להשפיע או שהשינויים לא התקבלו. מה אפשר את הפתיחות לשינוי? ההופי, קצב האיטי בשינוי נובע מכך שהם חברה מגובשת אבל גם מסורתית, קונפורמית. לעומתם, האינואיט היא חברה אינדוידואליסטית, המעודדת יצירתיות, מספיק שאחד מקבל, אין פיקוח חברתי חריף, אין נטייה לקונפורמיות, אין מנהיג פורמאלי ומסתובבים בקבוצות קטנות – ולכן קל לאמץ את הנצרות במהירות. קונפורמיות לעומת אינדוידואליזם.
אנשים יכולים לקבל את השינוי, לדחות אותו, או לקבל אותו חלקית ולשנות אותו.
 שינוי מתוכנן עיקר האנתרופולוגיה היישומית (Applied Anthv.)
שינוי יזום וניסיון להחדרתו לחברה מסיבות מסוימות. לאורך שנים אנתרופולוגים הסתייגו מכך, כיוון שהם לא שופטים, כאשר משנים משהו רומזים על כך שהקודם לא טוב לכן נמנעים מלהתערב. לפני האנתרופולוגיה, התבצעו שינויים מתוכננים כגון בקולוניאליזם – לדוגמא, הבריטים כאשר כבשו את הודו, ניסו לשנות את תופעת "הסאטי" (לאישה אסור להתחתן לאחר מות בעלה, בקסטות הגבוהות ביותר, שורפים את האישה חיה יחד עם בעלה המת). הבריטים נלחמו בתופעה וניסו להכחיד את המנהג ללא הצלחה. הבריטים נלחמו בפוליגניה בחברה הערבית במזה"ת (ריבוי נשים). כל אלו הם שינויים יזומים.
דוגמאות: רצו שבדואיות יילקחו ללידה בבית חולים, אנתרופולוגים התבקשו להתערב ולהביא את הבדואיות בישראל ללכת בבי"ח – ליצור שינוי, בכדי להפחית תמותת תינוקות. ההמלצה היא לא לשלם ביטוח לאומי אם היילוד לא מגיע לבדיקה עם אימו תוך 4 ימים. כמו כן אנתרופולוגים התגייסו כדי ליצור מצב של יחסי מין מוגנים בהודו למניעת ילודה גבוהה. כל התערבויות אלו עומדים בניגוד לבסיס האנתרופולוגיה – שהיא צפייה בחברה מבחוץ מבלי להתערב. מכאן, האנתרופולוגיה היישומית המתערבת נחשבה "בת חורגת". התפתחה תפיסה שאנתרופולוג יכול להתערב, בה התגבש תחום של אנתרופולוגיה יישומית.
תחומים בהם יש התערבות אנתרופולוגים: * טכנולוגיה חקלאית- הכנסת שינויים בחברה. איך יש לכך השלכות. תחום נוסף * בריאות- תמותת תינוקות, החדרת תרופות (איך לעבור לכדורים).
 טיפול בין תרבותי – איך מטפל בן תרבות אחת בבן תרבות אחרת?
"מרחב היצירה המשותפת"(גדי) = עקרון לעבודה טיפולית, פסיכולוגית וחינוכית, ייעוצית בין תרבותית. איך לבצע טיפול בין בן תרבות אחת למטופל בן תרבות שונה. לדעתו, ניתן לטפל במצב זה אם מקיימים משא ומתן כדבר מרכזי. מו"מ על תפיסות עולם, אמונות, עמדות, התנהגויות. כולל מו"מ על למידה הדדית לגבי דרכי התמודדות נפשית ואופני ריפוי. טיפול בין תרבותי הוא לא טיפול שנעשה ע"י מערבי או אשכנזי, לא זה ולא זה, מפגש שמתקיים במרחב שהוא לא זהה לתרבויות המקור, אלה נוצר מהמו"מ המחודש.
לדוגמא: יהודי אתיופיה. קוד הכבוד שלהם. אם ניגש לטיפול, בעת הטיפול ביוצאי אתיופיה יש בעיה שדיווח עליה המון יועצים שהם לא מצליחים לייצר קשר עימם, הם נושרים מהטיפול. גדי זיהה שני היבטים: קוד התקשורת עם סמכות שלא אומרים לא, ושפת גוף שונה וזה השפיע על הקשר הראשוני. בנוסף תפיסת התמודדות עם צרות וקשיי חיים בתרבות האתיופית , למשל בתרבות האתיופית * "שומרים בבטן" , לעומת תרבויות אחרות שזה נקשר ללב. כמו כן יש להם תפיסה של * שכבות, חווה את מה שאני עושה עכשיו, "שכחה אקטיבית", הקהילה כמיכל הצרות, אני לא רק מתמודד לבד, אלא * הקהילה היא המיכל, הצרות לא נשארות אצל אותו אדם, היום אני מחר אתה. הבט נוסף, * סבלנות, כדרך התמודדות, יש להמתין שהצרות תעבורנה. אם אלו דפוסי ההתמודדות , איך ניתן לעבוד עם זה. ע"פ עקרון יצירה משותפת ניתן להתעלם מדברים שמפריעים לי, "קבלה", להתעלם מדברים צורמים אבל שלא מפריעים לי נורא למשל שמישהו לא מסתכל לי בעיניים, לקבל זאת. אני גם יכול להמליץ על אימוץ, לאמץ דברים מתרבות המטופל, אפגוש אותו בלחיצת יד אתיופית וכו'. המרחב מתקיים בשתי רמות:
* רמת הסינתזה – החיבור, לקחת משהו מתרבות המטופל ולהכניס לתרבות הטיפולית של המטפל (צורת לחיצת יד המותאמת למטופל).
* רמת ההמצאה – למשל, בטיפול בחלומות. בחור אתיופי הפסיק לאכול כי הייתה לו "בטן מלאה בצרות", וספר על החלום בו הוא לא מחבק את הוריו למרות המפגש אתם. אפשר לנהל את הטיפול בצורת מו"מ – המטפל יכול לשאול ולבקש מהמטופל לנסות להסביר מה זה אומר. חלום בחברה המערבית מתאר אירועי עבר ודחקים פסיכולוגיים, ואילו המטפל מנסה למצוא עם המטופל פתרונות עתידיים, שניהם מיצרים אפשרויות ניסוי לחלום, כל אחד יוצא מתרבותו, ליצור מרחב משותף ביחד. הבחור האתיופי שלא מורגש במתן פתרונות צריך להתאמץ ולהתקדם עם המטפל במו"מ.
דוגמא:בפגישה בין אתיופי בן 18 הוא סיפר סיפור על מנת להדגים למה לא בטוח שיוכל לעזור, קוף התגלגל מעץ, ונפל לקוצים. הזקן מבקש לעזור לו, הוא אמר שאין לו זמן להוציא את כל הקוצים, רק את הכואב. (הכואב זה שאמו ואחיו נשארו באתיופיה). האתיופי פנה בעזרת משל, וגדי באותו אופן פנה אליו בצורת המשל וכך אפשר לו להיכנס לטיפול .

תיאוריות באנתרופולוגיה
מטרתנו היא להבין התנהגות. חשוב מהן השאלות אותם אנו שואלים? אנו שואלים שאלות שונות בכל תיאוריה. השאלות נובעות מרקע תיאורטי מסוים, באופן מודע או לא מודע. נבחן את חוקי הכשרות בכלל, והאיסור על אכילת חזיר בפרט.
האיסור קיים ורווח במזה"ת שנים רבות. כדי להבין צריך לנקוט בגישה מסוימת. מהן הגישות?
א. הגישה האבולוציונית (tyler )– תשאל, איך התפתחה התופעה? התיאוריה שלה היא שהחזיר היה כנראה חיה קדושה בחברה שקדמה ליהדות, כאשר קב' יהודיות רצו להרחיק עצמם, החזיר עבר "הרחקה" (Reaction Formation) – כולל בתוכו היפוך. החיה הקדושה הפכה מורחקת = חיה טמאה.
ב. הגישה הפונקציונאלית – סטרוקטורליסטית (מלינובסקי ורדקליף)- תשאל: באיזו צורה האיסור משרת את החברה והאדם? הגישה הפונקציונליסטית מתרכזת יותר ביחיד, נציג הגישה הזו הוא מלינובסקי (אנתרופולוג שהיה אצל שבט טרובריאנדרים). לעומתו חוקר בשם רדקליף בראון מדבר על הגישה הסטרוקטוראלית – ואיך האיסור משרת את החברה. בשלב מסוים חברו אותם יחד. התיאוריה טוענת שחוקי הכשרות יוצרים אבחנה תרבותית וחלוקת גבולות חברתיים ברורה סביב החברה. כך נוצרת הפרדה וייחוד תרבותי (אוכל הוא אמצעי משמעותי בחברות). מטרתה להבדיל בין חברות לאחרים.
ג. הגישה האקולוגית -אקולוגיה תרבותית ( מרווין האריס) – גישה מרקסיסטית מטריאליסטית. גישה זו תשאל: מהם יחסי הגומלין בין התרבות לסביבה הפיזית, בין הכלכלה לטכנולוגיה? התיזה היא שהכל מוכתב בתרבות מהתנאים הסביבתיים, בייחוד הכלכלה והצרכים הסביבתיים. והדוגמא: למה האיסור קיים דווקא במזה"ת? במזה"ת אין תנאים לגידול חזירים (לחות, מים, בוץ). גישה כזו תטען שהמאבק על ארץ ישראל סובב סביב מקורות מים, אין. מרווין האריס יטען שהאיסור נבע מזה שאין מספיק מים במזה"ת לגידול חזירים.
ד. הגישה הקוגניטיבית (מרי דאגלס)– תשאל: איך בני החברה רואים את עולמם? מהי נקודת המבט של בני התרבות עצמם על ההתנהגויות והתופעות התרבותיות שלהם?
 EMIC אימיק = (מתוך) הסתכלות מנקודת מבט של החברה עצמה, של האדם עצמו, הנחקר.
 ETIC אתיק = ( מבחוץ) נקודת מבט חיצונית לחברה, של החוקר/ת. אסקימואים נקראו כך בפי האינדיאנים. הם קוראים לעצמם אינואיט (=בני האדם. כל השאר ברברים).
גישה זו מנסה להבין את הדקדוק של התרבות דרך נקודת המבט של החברה עצמה, של המשתתפים בתרבות. בתוך הגישה הקוגניטיבית יש מספר גישות. אחת מהן היא "הגישה הסמלית/סימבולית" – מה מסמלות התנהגויות בתרבויות שונות? (הפוך לגישה המטריאליסטית – חשיבות לסמל ולא לטכנולוגיה, הסביבה, הכלכלה). מכאן, החזיר הוא סמל טומאה במזה"ת, עפ"י מרי דאגלס. החזיר הגיע מאוחר למזה"ת, ולכן הוא לא תאם את הסמלים המקובלים של תפיסת חיות במזה"ת – כמו מעלי גירה ומפריסי פרסה (חיות טהורות), והפך טמא. לא מתאים סמלית, החזיר מגיע אחרי ולכן הוא מעורר סלידה לעומת הפרה והכבש.
ה. הגישה הפוסט-מודרנית – לפיה, אין מקום להשוואה בין תרבויות, הכל ייחודי ויחסי. הייחוד הוא הצידוק. אין חוק אוניברסאלי. גישה כזו הופכת את המדע לספרות – מגיעים לנקודה שבה הרגישות הפוסט מודרנית משמיטה את הקרקע מתחת לכל המדע, הפועל על סמך קשרים והשוואות (נהליזם) – חוסר יכולת לייצר ערכים. הכל נחשב מותר בגישה זו. מכאן, איסור על חזיר הוא משהו שהתפתח במזה"ת, כי כך היה שם צורך. זה קיים, אז סימן שיש צידוק. גישות תיאורטיות שונות הפוכות לגמרי בהסברים לאותה תופעה.

תחומים נוספים באנתרופולוגיה:
 דת  איזו אמונה ופולחנים קיימים ברחבי העולם? (מאמר יורם ביל"ו שעוסק בפולחן קדושים אצל יהודי מרוקו).
 מבנה פוליטי  במבט בין תרבותי: מי מנהיג חברה? מהי שיטת המשפט? מה עושים עם מי ששוברים את חוקי החברה?
 ריבוד  עפ"י העיקרון אי שוויון: מעמדות, קסטות (לא רק בהודו).
 תרבות חומרית  כגון תכשיטים, שמן בבית, מבנה מגורים, גדר בארה"ב או גדר בישראל (גובה בישראל יותר).
 כלכלה  אנתרופולוגיה כלכלית עוסקת ב:
א. משאבים – אילו משאבים החברה מנצלת? מלקטים, רועים, ציידים.
ב. טכנולוגיה – אופן ניצול המשאבים. הטכנו משפיע על האישיות (חברה חקלאית שונה מחברה נוודית – חברה חקלאית היא גדולה, חברה נוודית מצומצמת).
ג. חלוקת התוצרת – מחולקת על בסיס הדדיות (קח-תן), חלוקה מחדש (כולם נותנים לצ'יף והוא מחלק לכולם), או כלכלת שוק (חלוקה על בסיס כסף, למי שיש יותר, קונה יותר). **
***